ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה - מדוע?

קוד: ביאור:אסתר ג2 בתנ"ך

סוג: מניעים1

מאת: מחברים שונים

אל:

אסתר ג2: " וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ; וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה "

ההתעקשות של מרדכי, שלא להשתחוות להמן, העמידה אותו ואת עם ישראל בסכנת השמדה. מדוע נהג כך? והאם נהג כשורה?

בדברי חז"ל והמפרשים ניתן למצוא שתי דעות עיקריות:

סיכום מסודר של הדעות השונות ניתן למצוא במאמרו של הרב יעקב מדן, בתוך הספר "הדסה היא אסתר"; וגם בהמשך המאמר.

א. סיבות רוחניות - התנגדות לעבודת אלילים

" כרעים ומשתחוים - שעשה עצמו אלוה לפיכך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה " ( רש"י) .

" למה נקרא שמו יהודי, והלא ימיני הוא? - לפי שייחד שמו של הקדוש ברוך הוא כנגד כל באי עולם, הה"ד לא יכרע ולא ישתחוה . וכי קנתרן היה ועובר על גזירת המלך?! אלא, כשציווה אחשורוש להשתחוות להמן חקק עבודת כוכבים על לבו ונתכוון כדי שישתחוו לעבודת כוכבים, וכשהיה רואה המן שאין מרדכי משתחוה לו נתמלא חימה, ומרדכי אומר לו "יש אדון המתגאה על כל גאים, היאך אני מניחו ואשתחוה לעבודת כוכבים?", ולפי שייחד שמו של הקב"ה נקרא יהודי, לומר יהודי יחידי... " ( אסתר רבה ו ב) .

מלך פרס מוכרח היה להיות מצאצאי אכימניס, שלפי המסורת של הפרסים היה בנה של פרסה בתו של מיתרה אליל השמש, ולכן רק הוא רשאי היה לחבוש לראשו את ה"מיתרה" הידועה, סמל השמש. חלקו לו כבוד אלוהי, ואסור היה להביט בפניו. הכריעה וההשתחוויה לפני המלך היו פולחן אלוהי, כי המלך היה התגשמות האלוהים. לו התפללו, כי היה בן האלילה פרסה. את הזכות הזאת יכול היה המלך להעביר גם לאחרים. אפילו שרי המדינות, בבואם לפני המלך, היו נופלים על פניהם, ובמצב זה היו מתקרבים אל המלך ומגישים את בקשותיהם (ספר דבר בעתו ליעקב בן אפרים זלמן אשכנזי, בשם ההיסטוריון היוני הרודוטוס, שחי במאה החמישית לפנה"ס (484-425 לפנה"ס), הראשון שכתב ספרי היסטוריה ולכן כונה "אבי ההיסטוריה") . את הזכות הנ"ל אחשורוש העביר להמן. ומדוייק התיאור הנ"ל " כורעים ומשתחווים להמן כי כן צווה לו המלך ". ומכאן מובן מדוע מרדכי לא השתחווה, כיון שהמן עשה עצמו כאליל (ישראל מאיר ספרא, אתר ויקיטקסט).

להשתחוות בפני אדם חשוב, היה מקובל בהרבה תרבויות. לא היתה כל סיבה לסכן את העם כולו, ואפילו לא את עצמו בשל מעשה כזה. בעלי האגדה הרגישו בקושי זה, לכן טענו שהמן הרשע רקם לו צלם על בגדיו, כפי שראו את הכמרים בדורם שנשאו על חזיהם צלב או/גם פסל יש"ו. לכן מי שהשתחווה להמן השתחווה בהכרח גם לצלם שעל בגדיו (פרקי דר"א פ"נ; אסתר רבה ג,א). ברם, מתברר שבכריעה לפני המן עצמו, היתה משום עבודת אלילים, שכן כך קבעו חוקי פרס בימים ההם. החוק והנוהג קבעו, שאם נפגשים שני אנשים בני אותו מעמד, ברך כל אחד את השני. אם אחד מהם היה בדרגה קצת יותר גבוהה מהשני, היה על האחרון לנשק את ידו. ככל שהפער ביניהם היה גדול יותר, כך היה צורך להראות לו את חשיבותו ע"י פעולות שונות. אם אחד היה בדרגה הגבוהה ביותר בהיררכיה הממשלתית, היה על כל אדם לכרוע ולהשתחוות, זו היתה מעין הכרזה "אני אדם פשוט ואתה אלוהי". מובן, איפוא, שמרדכי לא יכול היה לעשות זאת. זה תואם את מה שנאמר בגמרא, שהמן עצמו נחשב כ"נעבד", "דאיהו גופיה עכו"ם" (סנהדרין סא,ב; תירגום לאסתר ג,ב ועוד). כלומר, הוא עצמו נחשב כאליל ( הרב אברהם קורמן, תכלת אברהם).

היהודי ראה ורואה את המלך כבן תמותה, אלא שבחסד עליון נתרומם מעל לעם. היהודי נופל על פניו לפני מי שבידו להרים שפלים ולהשפיל גאים, ולכן הוא מברך בראותו את המלך: "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". לעומת זה, מלך פרס ומדי היה נחשב כאלוה, והנפילה על הפנים לפניו הייתה הכרה באלוהותו. המלך היה יכול להעביר את הזכות הזאת גם לאדם אחר, שהיה מייצג את המלך לפני העם. נמצא שכריעה והשתחוויה לפני המן הייתה עבודת אלילים ממש, שהיא ב"ייהרג ואל יעבור".

החובה לסגוד להמן חלה אך ורק על "עבדי המלך (להוציא את השרים) אשר בשער המלך", וליתר הדגשה: "כי כן ציווה לו (כלומר, על אודותיו) המלך. ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" (ג' ב'). ומה היה על מרדכי לעשות? לו היה עבד המלך יכול היה להתפטר, אבל הוא לא ישב בארמון בתורת פקיד, והחובה לא חלה עליו. לבגוד למען השלום באמונתו או לברוח מפני המן? כזאת לא יעשה איש כמרדכי. ואם הוא מסכן את חייו בהישארו נאמן לאלוהיו, מי יאמר לו מה תעשה? אולם לאמיתו של דבר הוא לא סיכן את עצמו כל עיקר: כיושב בשער המלך הוא נתון מאז מקרה ושתי אך ורק לשיפוטו של המלך לבדו (וסימנך: "ובבוקר אמור אל המלך ויתלו את מרדכי" (ה' י"ד)). המלך ידע שמרדכי לא רק הציל את חייו, אלא שהוא חף מפשע, כיוון שאינו נמנה על אלה שהפקודה להשתחוות להמן חלה עליהם. וכאשר הוא נשאל מדוע הוא עובר על מצוות המלך, מה היה לו לענות? היגיד שאינו עבד המלך? הלא על ידי זה היה מגלה את הקלפים, בוגד בתפקידו והורס בעצם ידיו את כל תכניתו לטובת עמו ובתו אסתר. הוא בחר במענה מלא הערכת כבוד: "ויהי באומרם אליו יום יום ולא שמע אליהם ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי" (ג' ד'). תשובתו הייתה, בערך, שכיהודי המאמין שמוצאם של כל בני אדם הוא אחד, אין לו רשות להכיר בזולתו תכונת אלוהות, ושהוא בטוח ביוצרו שלא יאונה לו כל רע כל עוד אין הוא בוגד באמונתו. סגנונו של הפסוק, המעורפל במחשבה תחילה, לא יפליא אם זוכרים שהמגילה נכתבה תחת ממשלת פרס, ושהדברים האמורים מכילים עלבון למלך בהיותם כפירה גמורה באלוהותו.

כמובן שלא יכול היה לעלות בדעתו של מרדכי שהמן האגגי יתפוס את השאלה בכל היקפה. את כל הניגוד שבין השקפת העולם של היהדות לבין זו של עבודת אלילים, וירצה להשמיד את הגזע החותר תחת יסודות סדר העולם העכו"מי, את "עם מרדכי", עם שהלך מחשבותיו דומה לשל מרדכי: " ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש, עם מרדכי " (ג' ו'). אולם המן ידוע ידע שהמלך, האוהב צדק ומשפט, לא יסכים להרע לאנשים הידועים כשומרי חוק והולכים בדרך הישר, ולכן ברר לו לשון ערומים ללכוד בה את המלך ברשת אשר פרש ( יעקב אשכנזי, עיון במגילת אסתר, בשדה חמ"ד 1).

כמה שנים קודם לכן עשה נבוכדנאצר צלם זהב, ודרש מכולם להשתחוות לו, ואכן כולם השתחוו פרט לשלושה יהודים - חנניה מישאל ועזריה. ייתכן שהשאיפה של המן, שכולם ישתחוו לו, נובעת מאותה סיבה כמו שאיפתו של נבוכדנאצר; ואם כך, הסירוב של מרדכי להשתחוות להמן נובע מאותה סיבה כמו הסירוב של חנניה מישאל ועזריה (ראו אחדות העמים).

עוד על איסור השתחוויה, ראו בבלי סנהדרין דף סא.


ב. סיבות אישיות - מאבק על כבוד

בדברי חז"ל ניתן גם למצוא דעה הפוכה, לפיה הסירוב של מרדכי נבע מסיבות של כבוד אישי - בעבר המן היה עבד של מרדכי, ומרדכי לא הסכים להשתחוות לעבדו.

לפי דעה זו, מעשהו של מרדכי נדרש לגנאי: " כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא: ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני, מה עשה לי יהודי -  דלא קטליה דוד לשמעי, דאיתיליד מיניה מרדכי, דמיקני ביה המן. ומה שילם לי ימיני - דלא קטליה שאול לאגג, דאיתיליד מיניה המן, דמצער לישראל " (רבא, תלמוד בבלי מגילה יב:)

ייתכן שהמחלוקת קשורה לשאלה האם מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה: לפי אחת הדעות, מותר להתגרות ברשעים רק " במילי דשמיא " - רק בעניינים רוחניים, ולא " במילי דידיה " - לא בעניינים אישיים. לפי זה, אם המניע של מרדכי היה רוחני הוא נהג כשורה, אך אם המניע שלו היה אישי הוא נהג שלא כשורה.

אפשר גם לראות כאן מסר כללי, שלפיו עם ישראל בגלות צריך להיות כנוע ולא להתגרות באומות העולם. הסירוב של מרדכי להשתחוות להמן כמעט הביא להשמדת העם היהודי, והגזרה בוטלה רק אחרי שאסתר תיקנה את החטא והשתחוותה לאחשורוש, אסתר ח3: " וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים ".

בספרים אחרים מאותה תקופה - ספרי עזרא ונחמיה - עם ישראל נמצא בארץ ישראל, ושם הוא זוקף את קומתו ואינו משתחווה לגויים (ראו דיון בנושא להשתחוות לגויים? בפורום ישיבת הגולשים) .

לא יכרע - לא ישתחוה / אילן סנדובסקי

ייתכן שכריעה והשתחוות אינן פעולה אחת רצופה, אלא שני מיני כיבודים של אנשים ממעמדות שונים:

מרדכי לא עשה לא את זה ולא את זה ( אסתר ג ב), אך, הכתוב אינו מדגיש שהוא לא נהג בשום מנהג כבוד, לעומת התעלמותו המוחלטת מהמן אחרי המשתה הראשון של אסתר ( אסתר ה ט). מכאן ניתן להסיק, שמרדכי כיבד את המן בכבוד המגיע לשר (או שר מעל כל השרים – דרגה אחת נוספת), ואף קם ממושבו וקד. בהתנהגותו זו, מרדכי הפגין שאינו מקבל את פרשנותו של המן למשׂרתו כמשנה למלך.

דיון נוסף על מעשהו של מרדכי, ראו בפורום עצור כאן חושבים.

תגובות