פרשת מקץ, יוסף שליט ואדם

מאת: motinue

אל: motele777 @ gmail.com

נכתב ב: 00:01:18  02.12.2010, כתוספת/תגובה ל: בראשית מז

פרשת מקץ, יוסף שליט ואדם / מוטי לקסמן, תשע"א
יוֹסֵף יושב בנחת על גזוזטרת ארמונו בלבוש בִּגְדֵי שֵׁשׁ.
טבעת פַּרְעֹה על אצבעו ו"רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ".
העבדים אינם מפסיקים מלהניע את המניפות הגדולות לפיזור החום, גם את הזבובים.
זו השנה השנייה בתוך "שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב".
בכל המזרח מסתמן מחסור בתבואה.
יוֹסֵף מרוצה.
פתרון צמד חלומות השֶּׁבַע של פַּרְעֹה, הפך את יוֹסֵף, שישב בכלא שנתיים ימים, למשנה לפרעה [1].
"צָפְנַת פַּעְנֵחַ", הוא נקרא לאחר שפַּרְעֹה טבע בו את השם.
כיאה למעמדו הוא נשא לאישה את בחירת הנשים, "אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן".
שני בניו, מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם, גדלו והתפתחו כיאה לנסיכים נעלים.
יוֹסֵף לא הצטנע במעמדו הרם, להיפך: "וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
אבל, הוא גם מילא את תפקידו בנאמנות רבה ביותר: "וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ. וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר" [2].
פַּרְעֹה לא טעה כאשר הוא בחר בגבר בֶּן הַשְּׁלֹשִׁים שָׁנָה לתפקיד "הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" [3].
מצרים, בזכותו של יוסף, היא אסם תבואה של כל המזרח.
יוסף יושב בנחת על גזוזטרת ארמונו וצופה ממרומים במשלחות הרבות המגיעות מהעמים במזרח.
אלה שנים שחונות ביותר, והשליטים במזרח משגרים משלחות קנייה רבות למצרים [4].
יוסף זכאי להיות מרוצה, והוא אכן מרוצה, מרוצה מאוד.
הוא כאילו לא היה במצב אחר, כך במשך שעות האור.
בלילה, ברדת החשיכה, בשינה מופיעים החלומות.
הוא רואה בהן בור אפל, הוא רואה קנאה, גם אהבת אב.
במשך היום הוא עסוק מידי כדי לשקוע בחלומות.
וכעת, הוא יושב בנחת על גזוזטרת ארמונו.
לפתע כל גופו נדרך.
יוֹסֵף חש כחץ על מיתר מתוח מאוד של קשת ענקית.
שם למטה מתנהלת משלחת נוספת.
זו אינה משלחת קניה רגילה.
הוא מזהה אותם אחד-אחד: רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן, לֵוִי, יְהוּדָה, דָּן, נַפְתָּלִי, גָּד, אָשֵׁר, יִשָּׂשכָר, זְבֻלוּן.
"כל בני יעקב. אבל", נחרד יוֹסֵף,"חסר מישהו, חסר אחי הצעיר ממני, בִּנְיָמִין".
יוֹסֵף משפשף את עיניו.
הוא בוחן היטב את השיירה העוברת ממש מתחת לגזוזטרת ארמונו.
אבל לא, בִּנְיָמִין אינו בין הנמצאים.
ליבו פועם בחזקה. הוא חש מוסר כליות: איך עד עתה לא ניסה ליצור קשר עם אביו???
הוא כמו צופה בחזיון נורא, הכל צף ועולה: הקנאה, הבור, הַיִּשְׁמְעֵאלִים, רשרוש מטבעות עֶשְׂרִים הכָּסֶף, המסע אל הבלתי ידוע, השנתיים בכלא.
החזיון כהה, שחור.
רגשות עזים נאבקים בו, הם סותרים אלה את אלה.
נקמה? חמלה? ריחוק? להחזיר להם כגמולם? למחול?
בשלב זה הסער בליבו הגועש גובר.
יוֹסֵף יורד אט-אט, כיאה לאיש שלטון מכובד, אל המשלחות; עבדים סובבים אותו מכל עבר למלא כל בקשה שלו.
הוא מפסיק לחשוב, הוא פועל כקפיץ דרוך: "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו; וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם; וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" [5].
הזכרונות הקשים אינם מרפים ממנו ומניעים אותו לפעול: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" [6].
האחים מנסים להכחיש, אבל זה לא עוזר.
הם אינם מבינים מה נפל עליהם.
יוֹסֵף, בסערת רגשות עזה, מנסה לצאת מהסבך: "בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים" [7].
שלושה ימים ושלושה לילות, כל האחים בבית הכלא.
יוֹסֵף אינו מוצא מנוחה, נפשו סוערת.
בכל-זאת, שיקול הדעת חוזר אל יוֹסֵף, הוא חושש שהוא מגזים.
יוֹסֵף חוזר בו: "אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם" [8].
האחים עדיין חרדים, אבל עוד יותר, הם מבולבלים. אולי כל זה הוא מבחן קשה שהם צריכים לעמוד בו: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" [9].
יוֹסֵף, כוחו לא עומד לו: "וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ" [10].
שִׁמְעוֹן נשאר במאסר.
<>
האחים, אם לא היו להם די סיבות לחרדה, מגלים בדרך לכנען מוקד נוסף: "וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" [11].
ברור שאין זה מקרה, לא טעות גם לא יד הגורל העיוור.
יוֹסֵף מחפש דרכים ליצור קרבה מחודשת, לכן "וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן" [12].
<>
בכנען, יעקב מסרב, בתחילה, לאפשר לאחים לקחת איתם את בִּנְיָמִין למצרים, כדי להביא תבואה נוספת. הוא חרד מאוד [13].
אבל, דברי יהודה [14] מכריעים את יעקב והוא מוכן שגם בִּנְיָמִין ינוע למצרים. הוא מציע שיקחו איתם שי מפרי הארץ [15].
<>
האחים יורדים שוב למצרים, והם מבקשים פגישה עם השליט, עם יוֹסֵף.
הם אינם מבינים, הם מתקבלים מיד אצל יוֹסֵף ואף זוכים לסעודה מפוארת, בה כל אחד מקבל תשורה אישית [16].
יוֹסֵף אמנם מתרכך מאוד כאשר הוא רואה את אחיו הצעיר את בִּנְיָמִין: "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה" [17].
אבל, כוחו עדיין לא עומד לו כדי להציג את עצמו בפני האחים.
במוחו הקודח עולה רעיון להציק להם עוד. הוא מצווה להחזיר להם את כספם, ולהטמין את גביעו האישי באמתחתו של אחיו הצעיר את בִּנְיָמִין [18].
יוֹסֵף אינו מרפה. הוא מערער את שיווי המשקל הנפשי של האחים ומגביר מאוד את חרדתם, הוא ממש מטיח בהם: "לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה. הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם" [19].
האחים חשים כאבני משחק, מישהו משחק בהם.
הבלבול והחרדה ממלאים אותם: "לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב. אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים" [20].
הם מיהרו מידי להתחייב.
הגביע אכן נמצא באמתחתו של האח בִּנְיָמִין.
יוסף עדיין לא מגלה.
הוא מגביר את חרדתם ומבוכתם עד קצה הגבול: "וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם" [21].
המתח בשיאו!!!
הבהרות ומראה מקום
[1] "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. [...] נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם [...] אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא, מ–מד)
[2] בראשית מא, מח–מט.
[3] בראשית מב, ו.
[4] "וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ" (בראשית מא, נו–נז).
[5] בראשית מב, ז.
[6] שם, ט.
[7] שם, טו–יז.
[8] שם, יט.
[9] שם, כא–כב.
[10] שם, כד.
[11] שם, כח.
[12] שם, כה.
[13] "וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה" (שם, לח).
[14] בראשית מג, ח–י.
[15] מעניין, הפעם המקרא מכנהו בשם יִשְׂרָאֵל : "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (שם, יא).
[16] "וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ" (בראשית מג, לד).
[17] שם, ל.
[18] "וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר" (בראשית מד, א–ב).
[19] שם, ד–ה.
[20] שם, ז–ט.
[21] שם, יז.



תגובות