פרשת פינחס - לא לקנאה גם לא לקנאות

קוד: לא לקנאה גם לא לקנאות בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: motinue

אל: motinue @ gmail.com

פרשת פינחס, לא לקנאה גם לא לקנאות / מוטי לקסמן, תשס"ט
"אך אם פעם תהיי צוחקת / בלעדי במסיבת מרעייך, /
תעבור קנאתי שותקת / ותשרוף את ביתך עלייך." [1].
שר נתן אלתרמן בזעם מכלה "כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם" [2]?
מאז ימי ראשית הקנאה מכלה את יעדה. אפילו אדם שנוצר בחסד האל "וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" [3] אינו מתגבר על קנאתו "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו: [4]. ולמרות אזהרת האלוהים [5], מממש קין את כליון קנאתו ללא הרהור כלשהו: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" [6]. ולמרות תאור מוראותיה של הקנאה באופן שאינו מותיר ספק בסכנות האיומות שנלוות אליה ונובעות ממנה [7] אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת פינחס: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי." "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[8].
קנאה זוכה לשבח ולגמול חיובי?
אכן, יש לא מעט פרשנים שרואים זאת בחיוב.
אחדות העם
"כשפנחס קנא את קנאת ה' ומנע את עצת בלעם מלהתקיים, ושמר בכך על שלמותו ואחדותו של ישראל, הרי מידה כנגד מידה, ניתנה לו הברכה של שלום ואחדות.
ואחדות אחרת יש - אחדות הדורות, שמירה על נצח ישראל שלא יפסק. קיום השושלת מאבות האומה עד סוף כל הדורות... ולכן נאמר לו במידה כנגד מידה: והייתה לזרעו" [9].
מניע זך וטהור
"בא הכתוב שלפנינו ומתייחס אל פנחס בהדגשה מופגנת אחרי אהרון הכהן, שנודע בקרב הבריות כ"אוהב שלום ורודף שלום". בכך מעידה תורתנו הקדושה קבל עולם ומלואו, שהתפרצותו הקנאית של פנחס כשרומח בידו לא נבעה, חלילה, ממניעים שליליים של התנכלות לזולת: אלא עלתה ובאה ממקור טהור וזך לקנא קנאת הבורא ולקדש שם שמיים ברבים. ולכן ראוי המעשה המיוחד הזה לשמש אות ומופת לדורות הבאים" [10].
קנאות לשם שמים
"קנאות פסולה, אך אם היא מכוונת לשם שמים - אפשר לתעל אותה לכיוונים חיוביים" [11].
פנחס לא קנאי, פועל כמנהיג על-פי הפקודה
"פינחס לא היה קנאי בכלל. [...] ומה עושה פינחס באותה עת? הוא אינו פועל פעולה של קנאות, אלא הוא ממלא בפשטות את תפקיד המפקד והמנהיג. הוא פועל כפי שנצטווה לפעול וכפי שנצטוו לפעול חבריו המנהיגים האחרים. [...] פינחס וגם זמרי נאבקים לא רק למען החלפת המנהיגים, אלא על שיטת השלטון בכלל. [...] פינחס רוצה במשטר המבצע את רצונו של מקום, משטר שבו המנהיג או המלך הוא זה המופקד על העם, גם אם הוא צריך לפעמים לפעול בניגוד לדעת ההמונים" [12].
האמנם גם הכתוב המקראי רואה זאת בחיוב, ובעצם מטיף לקנאות אלימה?
לצערי אפשר, ואני מניח לצער קוראים רבים, למצוא בכתוב בפרשה זו הצדקה לקנאות תוקפנית.
אם-כך, מהו הגמול המלא בו זוכה פינחס?
"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" [13], זו אינה טעות, כך כתוב, "הפרס" על קנאות אלימה היא ברית שלום!
שלום על אלימות שנובעת מקנאות?
לפני שנמשיך בדיון, נעבור לעיון קל בהפטרה לפרשת פינחס, סיפור אליהו ונביאי הבעל [14]. גם אליהו בשם קנאות דתית-לאומית הורג נביאי בעל, והוא עצמו מגדיר זאת כמימוש קנאות: "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב" [15]. אליהו אינו זוכה בגמול ישיר ומפורש כמו פינחס אבל הוא זוכה במאכל ובמשקה בהימלטו מזעם המלך אחאב [16].
עם זאת קריאה זהירה מגלה, לא יאומן, שאליהו זוכה בתגובה דומה לתגובה שקיבל פינחס.
לאחר שאליהו "מדווח" לאלוהים על המעשה שעשה כנ"ל, אלוהים מתגלה לפניו. שימו-לב היטב לאופן ההתגלות: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" [17].
האם זה ייאמן? לאחר דיווח על אלימות שנובעת מקנאות לה', מצופה שגם ה' יופיע בעצמה ובכוח הורס. לא, ה' טוען שמהותו אינה ברוח שמפרקת הרים וסלעים, לא ברעש ובאש שמכלים כל דבר אלא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".
"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" כתגובה לקנאות אלימה, שני המושגים מאותו עולם רוחני?
האין "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" מתאימה יותר ל"בְּרִיתִי שָׁלוֹם"?
אכן, לפי הבנה זו, המקרא אינו משבח את הקנאות המולידה אלימות נוראה [18].
אין במקרא עוד סיפור שמתאר קנאות אלימה שנגמלת בהיפוכה.
להיפך מקרי אלימות שונים שנובעים מקנאה מגונים, הזכרנו בפתיחה את האלימות שמתפתחת מקנאת קין בהבל אחיו. יש גם גינוי קנאה, למשל: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" [19].
מכאן, אנו מגיעים למסקנה שמקרא אינו מאמץ את דרך האלימות והרצח של פנחס, גם לא של אליהו, אלא דווקא את ברית השלום ואת קול הדממה הדקה.הם חזקים מכל אמצעי אחר כדי למנוע עוול ומכאוב.
ואכן, קנאה באחר וקנאות לאמונה או לדת תוצאתם תמיד אסון.
בני אדם, כל בני האדם רק בדרך סובלנות ושלום תלכו...

הארות ומראה מקום
[1] נתן אלתרמן, "ניגון עתיק".
[2] משלי ו, לד.
[3] בראשית ד, א2.
[4] שם, ה.
[5] "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ? הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (שם, ו–ז).
[6] שם, ח.
[7] "אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה" (משלי כז, ד).
[8] במדבר כה, יא, יג.
[9] הרב ש"י זווין, לתורה ולמועדים, בית הלל.
[10] מנחם בקר, מעריב, 17/7/98.
[11] אפרים יצחקי, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, פרשת פנחס, תשנ"ו.
[12] דב לנדא, דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, פרשת פנחס, תשס"ג.
[13] במדבר כה, יב.
[14] מל"א יח, יז–מ.
[15] מל"א יט, י, יד.
[16] שם, ד–ח.
[17] מל"א יט, יא–יב.
[18] ג'קי לוי כתב: "פינחס היה הקנאי הדתי הראשון, אבי כל פנאט מאז ומעולם, ככל קנאי דת אחר היה פינחס רגיש מאוד לקודשי הדת ומהיר מאוד בשימוש בנשק [...] אבל ברית השלום היא לאו דווקא טפיחת עידוד [...] כאשר אלוהים מציע לפינחס את ברית השלום שלו, יותר משהוא מבקש לתגמל אותו הוא מבקש לקצץ בקנאות ההיפר-אקטיבית שלו.
להוסיף לו מה שחסר לו – מעט שלום. מכאן שאלוהים לא ממש משתגע אחרי פנאטים. הוא מבין אותם, בדרכו, אבל תובע מהם להירגע" (יעקב [ג'קי] לוי, ידיעות אחרונות 17/07/1998).
[18] ישעיהו יא, יג.




תגובות