פרשת וָאֶתְחַנַּן: תורה לחיים ולא לקיפאון / מוטי לקסמן
פרשת השבוע, פרשת וָאֶתְחַנַּן, נפתחת בנימה אישית ביותר המשקפת את אכזבתו של משה מאי-כניסתו לארץ המובטחת (דבר' ג, כג–כו וגם ד, כא–כב)), היבט שדנו אשתקד באתר זה [1].
פרשה זו, שעניינה המשך דברי משה לעם לסיכום חייו, מאפשרת גם דיון באיסור על פסל [2].
הפעם ננסה להבין אמירה יסודית ביותר ביהדות, המופיעה בפרשה.
לאחר שמשה מודיע שבהמשך יפורטו כללי חיים שונים [3], הוא מביא הצהרה מכוננת: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (דבר' ד, ב).
אמרנו "מכוננת" כי זה הטעם של תפיסות שמרניות שונות ביהדות המנמקות דחיית כל חידוש או שיקול מחודש של נוהג זה או אחר ביהדות.
אכן, פרשנים שונים דנים בכך.
רש"י מסתפק בציון מצוות מסוימות: "כגון חמש פרשיות בתפילין חמשת מינין בלולב וחמש ציציות, וכן ולא תגרעו". רמב"ן מוסיף עוד מצוות [4] ומרחיב את הכלל: "מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת [...] אלו המצות שנצטוו מפי משה, כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם, [...] אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה." פנים יפות מציע פן אחר. לדעתו לא לכל המצוות טעם ומשמעות מובנים לכל, הוא אף מבחין בין "חק הוא דבר שאין טעמו מובן, ומשפט הוא המובן היטב", לכן כדי להבטיח מילוי כל המצוות נקבע כלל היסוד המכונן אי-חידוש [5].
אם-כן הכלל ברור: אין לחדש.
האומנם זה כלל מוחלט?
תיקוני חכמים
הרמב"ן עצמו יודע שיש שינויים בנוהגים ומסביר: "ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות [6] וכיוצא בהן, זו היא מצוה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה" (רמב"ן על אתר).
דברי משה
אבל, וזה חשוב יותר, האומנם דברי משה עצמו משקפים את כלל אי-החידוש?
ידוע הוא שחומש דברים מתאר שוב תהליכים ואירועים שפורטו בחומשים שמות ובמדבר.
האומנם הנאמר בחומש דברים מתאים בדיוק לתיאור האירוע או התהליך שהמקרא כבר עסק בו?
בדיוננו בפרשת דברים, תשס"ז זיהינו מספר אי-התאמות כאלה:
בסיפור המרגלים (במדבר יג–יד, וגם דברים א, כא–מו) קיים הבדל ברור: בפרשת דברים, העם יוזם את תהליך הריגול כדי לקבל מידע חשוב לקראת חציית הירדן. ואילו בפרשת שלח-לך, בחומש במדבר, יוזמת הריגול באה מאלוהים. הסברנו את השינוי בהשתנות הנסיבות: בחומש דברים העם עומד על סף הכניסה לארץ, לכן, משה המנהיג מעביר בדבריו את האחריות ליוזמה לידי העם. בבחינת: אתם עומדים בפני כיבוש הארץ, אלוהים וודאי יעזור, אבל האחריות לפעולותיכם היא עליכם. אתם תחליטו, אתם תבצעו, ואתם תחיו בתנאים שאתם תיצרו.
בהמשך הפרשה, משה מתאר את השתלשלות סיפור הריגול והוא מגיע לתיאור כעסו של אלוהים על חוסר האמונה שגילו בני ישראל בתגובה לדיווח המרגלים. תוך כדי דיווח מופיע הפסוק: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דבר' א, לז).
אמירה זו מעוררת תמיהה רבה. בסיפור מי המריבה, לאחר שמשה מכה בסלע כדי להוציא מים במקום לדבר אליו, נאמר מפורשות: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:" (במד' כ, יב). כלומר זוהי העילה שבשלה משה ואהרון לא יזכו להיכנס לארץ המובטחת, אז איך ניתן להבין את ההסבר הנוכחי? לטעמי יש באמירה זו ביטוי למצב הנפשי הקשה בו מצוי משה, שאת "הפרי" הוא לא יראה למרות שהוא "סיקל, חרש, זרע, והשקה". אין בכך להפתיע, בעת כאב או תסכול אדם מבטא את רגשותיו, לעתים על-ידי האשמת האחר.
אם-כן, בשתי דוגמאות אלה ראינו שינוי בסיפור או בתיאור אירוע.
האם שינוי זה קיים גם במצוות?
נגדיר עצמנו רק לכתוב בפרשת השבוע.
ובכן, בפרשת וָאֶתְחַנַּן מופיע נוסח שני של התשתית לחוקים ולמצוות שעם ישראל מאופיין בהם: עשרת הדברות.
הנוסח הראשון מופיע בחומש שמות, כ; האם הנוסח זהה?
כללית הדברים דומים, אבל יש גם הבדלי אחדים.
נדון נושא השבת.
במבוא לדיון בשבת יש הבדל של מילה ותוספת לחיזוק הציווי:
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז) לעומת "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ה, יא). כלומר, "זָכוֹר" הופך ל"שָׁמוֹר", ובהמשך לכך מוסף בדברים "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ".
בהמשך מפורטים הנחים ממלאכה ביום שבת [7], עיון ברשימה מעלה שבנוסח בחומש דברים מצויות שתי תוספות. הראשונה: "וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ" לעומת "וּבְהֶמְתֶּךָ" בלבד בנוסח שמות; השנייה: נימוק חברתי-שוויוני לשבת: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ", מופיע רק בדברים.
ולסיום באות שתי הנמקות שונות לשבת בריאה [8] מול עבדות במצריים [9].
במלים אחרות, כעת בחומש דברים משה מנסח את דבריו לעם שעומד לממש באופן מעשי את המצוות: לא צריך להסתפק בזכירה, צריך לשמור; נוהגי העם צריכים להתנהל על-פי כללים חברתיים ולא רק על-פי מיתוס קדום.
כלומר, הנוסח בחומש דברים משקף התאמה למציאות חדשה.
האין זה כלל יסוד בשמירת החיים, הרעננות וגם המשמעותיות של מערכת התנהגות נורמטיבית? [10].
אז איך נבין את האיסור "לֹא תֹסִפוּ [...] וְלֹא תִגְרְעוּ"?
נראה לי, שכך משקף הסופר המקראי מתח בין שני מוקדים מצד אחד הצורך בהתאמת כתוב לנוהגי חיים ולתפישות ערכיות בהווה ומצד שני שמירה על הנחות-יסוד שבלעדיהן מאבדת היהדות את זהותה ואופייה.
זו משמעותה של תורת-חיים אמיתית ונושמת: תורה – הבסיס, חיים – ההתאמה [11].
<><><><><>
הארות ומראה מקומות
[1] פרשת דברים: מנהיג בשר ודם, באתר זה: [http://www.notes.co.il/moti]
[2] בכך דנו אשתקד: פרשת וָאֶתְחַנַּן: מדוע אסור פסל אלוהי? באתר זה: [http://www.notes.co.il/moti]
[3] "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (דבר' ד, א).
[4] "וכך אמרו בספרי (ראה) מנין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיפו, ומנין שאין פוחתים מהן ת"ל לא תגרעו. מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם, ת"ל הדבר, אפילו דבר לא תוסף עליו. אבל לא באלה בלבד אמרו, אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכונה לוקה, כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח ב), וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה: ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א יב לג), עובר בלאו" (רמב"ן על אתר). כלי יקר מקשר זאת לחיי משה עצמו: "ואולי סמך ענין זה לכאן כי זהו מעין חטאו של משה כי הוא הוסיף בהכאת הסלע ובהוספה בא לידי גרעון באמונה. לכך נאמר ועתה ישראל שמע אל החוקים" [רמב"ן על אתר].
[5] "ורצה לבאר את התורה בחכמה יתירה, הוצרך להודיע להם חוקים שאינם מובנים, כדי שיגיע לכלל משפט שהוא חכמה יתירה, וכיון שהזמן קצר והמלאכה מרובה לכל התורה בלי תוספת וגירעון, הוצרך להזהירם שישמעו היטב בכל לבבם ועוצם מחשבתם, [...] היינו שיקיימו כל התורה כולה במעשים, ובזכות הלימוד ירשו את הארץ ובזכות המעשים יתקיימו בה, [...] לעולם יעסוק האדם בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה [...] דהיינו שיעשה משמרת וגדר כדי שלא יגרעו, ואין זה בכלל לא תוסיפו" (פנים יפות על אתר).
[6] "שניות לעריות": איסורי עריות שהוסיפו חז"ל והם עשרים ושש. כלומר על איסורי נישואין שתורה בשל גילוי עריות (קרבה משפחתית למשל), הוסיפו חכמים עוד פרטים.
[7] "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ, ט) לעומת (יג) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה, יג).
[8] "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ, י).
[9] "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים, ה יד).
[10] יש דוגמאות רבות, על שינויים והתאמות לאחר חתימת המקרא. אחד המפורסמים ביותר הוא מן המאה ה-11: "חרם דרבנו גרשם" שאסר על ריבוי נשים ועל גירוש אישה בעל כורחה.
[11] דיון אחר הוא מה פירוש בסיס, אבל כבר להזדמנות אחרת.