קוד: על הספר "צדק מבראשית" מאת אלן דרשוביץ בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
צדק מבראשית/ חגי הופר
עו"ד אלן דרשוביץ (אולי מלשון דרשן, נאמר) בספרו "צדק מבראשית" (אוניברסיטת חיפה ומעריב, 2003) מדבר על "עשרה מעשי אי-צדק בדרך לעשרת הדיברות ולמשפט המודרני" (כותרת המשנה). זאת בעקבות כמה סמסטרים שהעביר בהם את הנושא כמורה. התזה הראשית שלו אומרת שבספר בראשית החוק והמשפט טרם התגבשו, לא מבחינת האדם ולא מבחינת אלוהים עצמו, שנראה כמגשש לגבי ההתנהגות הנכונה, לטענתו. עוד הוא כותב שבתנ"ך, שלא כמו בברית החדשה או בקוראן, מתוארים מקרים בלתי-מושלמים, טעויות וחטאים של דמויות המופת.
בהקדמה (חלק 1) הוא מציין שעוד מילדותו דן בנושאים אלה ומה שזכור לו ביותר אלו השאלות הקשות ופחות מכך התשובות, המתחמקות לעיתים. ובאמת, יש לציין, כי כמעט על כל השאלות שהוא מעלה בספרו ענו חז"ל את תשובותיהם, אלא שאין זה אומר שהוא חייב לקבלן.
אפרט אם כך את תוכן הספר, רק את העיקרים:
חלק שני – עשרת הסיפורים
הפרק הראשון "אלוהים מאיים – וחוזר בו" עוסק בחטא עץ הדעת טוב ורע, וכאן מציין דרשוביץ שמעניין שספר העוסק בחוקים פותח בחוק שאין מצייתים לו ובאיום שאינו יוצא אל הפועל: אלוהים אמר "מות תמות", ביום אכלך ממנו, ואילו אדם חי עד גיל 930. מעבר לזה נשאלת השאלה כיצד ניתן לדרוש מאדם וחווה לציית כאשר הם עדיין לא מבחינים בין טוב ורע. מכאן, מעונש האישה, אף התחיל הקיפוח ארוך-השנים של הנשים בחברה הגברית. כאן גם נאמר החוק הבסיסי "שופך דם האדם – באדם דמו ישפך".
הפרק השני "קין רוצח – והולך לו" דן ברצח הבל על-ידי קין אחיו, אלא שגם זה לא מומת כדין התורה ואף מושם לו אות המגן עליו. ועוד אי-צדק – ההורגו ננקם "שבעתיים", כפי שמציין למך צאצאו.
הפרק השלישי "אלוהים מגזים בתגובתו – ומציף את העולם" דן במבול, ונטען שזהו עונש לא פרופורציונלי, ובאמת אלוהים מבין זאת לאחר מעשה ומבטיח כי הדבר לא ישוב. מעבר לכך, רואים כאן שאלוהים יכול להתחרט, כלומר הוא עדיין בניסוי כלים.
הפרק הרביעי "אברהם מגן על החוטאים – ומפסיד" דן בסינגורו של אברהם על סדום ועמורה. ראשית, רואים כאן כי אלוהים "לא למד לקח" מהמבול ושוב הוא מאיים בהשמדה המונית. שנית, רואים כאן שאפשר להתדיין איתו על החלטותיו. זאת בניגוד לתשובת אלוהים לאיוב, שאומר לו בפשטות – אני אלוהים ואינך יכול להתווכח איתי, "איפה היית ביסדי ארץ?". גם כלפיי השואה יש את שתי גישות אלה. שאלה בפני עצמה היא למה אברהם נעצר בעשרה. לפי דרשוביץ מכן מתחיל ריבוי, קהל, מניין, והמסר הוא שצריך איזון בין "כמה אשמים שיזוכו כדי שחפים מפשע לא יורשעו" לבין "כמה חפים מפשע שיואשמו כדי שכמה אשמים לא יזוכו" – מתח שקיים עד לימינו. זהו שנאמר כאן, שאברהם יעשה ויורה "צדקה ומשפט". בלי זה קשה להבין למה אברהם לא מטיח כלפיי אלוהים שאלות קשות יותר, לגבי עצם המוסריות של המעשה. כלומר – הנכון לעשות הוא להבדיל את הצדיקים מתוך העיר, לפחות.
הפרק החמישי "בנות לוט אונסות את אביהן – ומצילות את העולם" תמה על כך, ראשית, שהניצול המיני ויחסי העריות הראשונים במקרא (נוח קודם לפי חז"ל) הם דווקא כלפיי הגבר. "לא מפתיע", אומר דרשוביץ. מעבר לכך, ההצעה של לוט לתת את בנותיו לא מוסרית ביותר, אך אפשר להבינה, שהרי אף אברהם הציע את אשתו פעמיים, וכן בנו יצחק. גם אשת לוט הביטה לאחוריה בצורה כמעט מתבקשת – ונענשה על כך קשות.
הפרק השישי "אברהם מבצע ניסיון לרצח – וזוכה בשבחים" עוסק בעקדת יצחק, שדעות וסברות כמעט אינסופיות נכתבו עליה. השאלות ברורות – כיצד ניסיון לרצח בן נתפס בצורה חיובית? יש שאומרים שהמלאך הוא קולו הפנימי של אברהם, או שלא התכוון באמת לעקוד את יצחק, אך זה לא פשט הכתובים. לעומת זאת קירקגור אומר שהצו האלוהי גבר כאן על הצו המוסרי. אך בימינו אדם כזה היה נכלא, או לפחות מקוטלג תחת הקטגוריה של אי שפיות. אמנם יש להבין את מעשה על רקע זמנו, אך הסיפור מהווה דוגמא ומופת לדורות ועל כן חורג מתקופתו. עד היום יש הורים השולחים את בניהם לצבא ואומרים שזו עקדת יצחק מודרנית שלהם.
הפרק השביעי "יעקב מוליך שולל – ומולך שולל" עוסק ברמאותו של יעקב כלפיי עשיו אחיו, כשתחילה קנה את בכורתו ואחר-כך גנב את ברכתו. הוא אומנם נענש על כך כשרומה על-ידי לבן ועל-ידי בניו במכירת יוסף. אך כשהדוגמא שלו היא יצחק ואברהם, ששקרו ביחס לנשותיהם, אומר דרשוביץ, אין להתפלא על כך שזו התנהגותו.
הפרק השמיני "דינה נאנסת – ואחיה נוקמים" עוסק במעשה דינה ובנקמת אחריה, שמעון ולוי. יעקב אמנם מוכיח אותם, אך לא בגלל חומרת המעשה, אלא רק בגלל שהם מוציאים לו שם לא טוב בסביבתו ועל כן מסכנים אותו. הוא אמנם מקללם בסוף ימיו, אך בכל זאת הם הופכים לשבטים מכובדים בישראל.
הפרק התשיעי "תמר הופכת לזונה – ולאם הקדמונית של דוד ושל המשיח" עוסק בסיפור תמר ויהודה, שבו תמר נאלצת לנקוט בתחבולות כדי שייעשה דינה. גם יהודה הולך לזונה בניגוד לחוק המקראי המאוחר, דבר המקשה על הרבנים הטוענים שהאבות קיימו את כל התורה.
הפרק העשירי "יוסף מופלל – ומפליל את אחיו" אומר שיוסף הופלל ללא אשמה בסיפור אשת פוטיפר ואחר-כך "שתל ראיות" לאחיו בנימין. אמנם כאן הצדק נעשה, אבל ללא בתי משפט, אלא מתוך יוזמה אנושית והסתמכות על ניסים. עוד הוא מציין, שגם המדרש (ביצה כה, ב) עמד על כך שהתורה ניתנה לישראל משום היותו עם "פראי" (אבל אני בספק אם המדרש אומר אותו דבר):
"תנא משמיה דר"מ מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין תנא דבי ר' ישמעאל (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו אמר הקב"ה ראויין הללו שתנתן להם דת אש איכא דאמרי דתיהם של אלו אש שאלמלא (לא) נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם והיינו דאמר ר"ש בן לקיש ג' עזין הן ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות וי"א אף עז בבהמה דקה וי"א אף צלף באילנות".
(לעומת זאת מדרש אחר קולע יותר ואומר כי העולם יהיה ששת אלפים שנה, אלפיים תוהו, אלפיים תורה ואלפיים משיח).
חלק שלישי – בריאת הצדק מתוך אי-הצדק של ספר בראשית
הפרק ה-11 "מדוע יש אי-צדק רב כל-כך בספר בראשית?" מסכם ואומר, כי הצדק בספר בראשית הוא צדק טבעי, כאשר הטבע משתנה ולא אחיד. זהו צדק אד-הוק, מגיב לנקודה, ניסיוני, כאשר רק מאוחר יותר בא החוק האחיד והמגובש.
הפרק ה-12 "מדוע מתחיל המקרא מבראשית?" שולל את תשובת רש"י הידועה לשאלה שבכותרת, שה' מראה את כוחו כדי להצדיק את מתן הארץ לישראל, בין היתר משום שתשובה זו לא מסבירה את נחיצותם של יתר סיפורי התורה. התשובה החלופית היא שהחוק מצריך הצדקה והסיפורים מספקים לו זאת. זאת בניגוד למערי חוק אחרים, כחוקי חמורבי, הבנויים מחוק בלבד. כך גם חוקים רבים, כפי שאבחנו במחקר, מלווים בפסוקיות סיבה שונות, גם זה באופן ייחודי לתנ"ך. לדעתי גם תשובה זו היא חלקית, משום שהיא לא מסבירה, למשל, את השושלות השונות המובאות בתורה, וצריך להשלים עם העובדה הפשוטה, כי התורה היא לא רק ספר חוקים, אלא יותר מכך.
הפרק ה-13 "האם יש צדק בעולם הזה או בעולם הבא?" דן בשאלת הרע בעולם, במיוחד בשאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". התשובה ביהדות המאוחרת לכך היא שכר ועונש בעולם הבא. אך לכך אין זכר במקרא. בו יש שכר ועונש מיידיים בעולם הזה, כבפרשת הקללות והברכות. אמנם גם הוא מנסה לענות על השאלה הזו ודוחה את זמן התגובה עד "שילשים ורבעים", אולם במקור מאוחר יותר, או אחר על כל פנים, העיקרון המוסרי גובר כך ש"איש בחטאו יומת". ועוד, שעם התחלת ההיסטוריה הכתובה שוב לא ניתן לטעון לאיחור בשכר ובעונש, כי זה פשוט לא קורה. משפחות שלמות שנספו בשואה, כיצד יקבלו שכרן? לכן כאן נכנסה ובגדול התשובה של עולם הבא, אותו אין לראות או להוכיח, אלא רק ניתן להאמין בו. ועם זאת, המערכת החוקתית צריכה להתייחס לעולם הזה.
הפרק ה-14 "מהיכן באים עשרת הדיברות?" טוען כי עשרת הדיברות נובעות כולן מסיפורי בראשית:
אנכי ה' – שהוצאתיך ממצרים (אמנם כבר בשמות)
לא יהיה, לא תשא – איסור עבודת האלילים, שאברהם היה הראשון שהתנתק ממנה.
השבת – מציינת את הבריאה בשבעה ימים.
כבד את – למשל, יעקב המרמה את אביו, או שמעון ולוי בסיפור דינה. בנות לוט, בן נוח.
לא תרצח – נאמר גם לנוח. ומגובה בסיפורי קין, שמעון ולוי ועוד.
לא תנאף – שרה ורבקה עם המלכים ועוד הרבה.
לא תגנוב – המדרש מייחס חטא זה לחטא עץ הדעת. כן גנבת התרפים על-ידי רחל.
עד שקר – אשת פוטיפר ויוסף, ועדות יוסף נגד אחיו. בכלל יש זכויות משפטיות בבראשית.
לא תחמוד – כנגד דחפים רעים שבראשית מלא בהם.
גם את עקרון "מידה כנגד מידה", "עין תחת עין", ניתן לראות כאיזון של תמונת בראשית. וכן ניתן למצוא מקור בבראשית למצוות אחרות, לרובן ואף לכולן.
אני חושב שהספר – על אף שיש בו הרבה חומר שאדם מסורתי יתקשה לקבל – מעניין, ואף יכול לתרום להבנה של כמה נקודות (מעבר לנקודות שהוא מזכיר):
למשל, המפרשים עומדים על כך שהמצבה הייתה חביבה על האבות, אך נאסרה בתורה. לדעתם, מפני שהפכה לעבודה זרה. הסבר חלופי לכך לפי רוח הספר יכול להיות, שהמצבה היא עבודת ה' פרטית, כמו הצדק האישי, בעוד שעם בוא החוק באה גם עבודת ה' מסודרת.
דבר נוסף, לדעתי יש כאן הקבלה מושלמת בין היחס שבין בראשית לשאר התורה ובין היחס שבין הספרים יהושע-שופטים לספרים שמואל-מלכים. אם בתחילה "איש הישר בעיניו יעשה, כפי שנאמר בשופטים, לאחר מכן הומלך המלך ונעשה חוק אחד בישראל.
לסוף, נראה הכרחי להמשיך קו מחשבה זה שלב נוסף ולומר, שכשם שהחוק המקראי הוא תוצאה של התפתחות היסטורי, כך אין סיבה לעצור בו ולא לעשות התפתחות נוספת, על-סמך הניסיון הממשיך להצטבר ולפי העולם המשתנה. אחרי הכול, חוקי התורה במקרים רבים נראים כבר לא מוסריים בדורנו, כגון החיוב לסקול מחללי שבת, כאותו מקושש עצים. גם חכמי התלמוד שינו את המקרא במידה רבה בהתאם לתקופתם, כבמקרה "עין תחת עין" שהזכרנו, אף שיש עליו ויכוחים רבים. אם אנו למדים מן הניסיון, הרי שזהו הדבר המתבקש.
[הערות כלליות: המדרשים והפירושים מתורגמים מהתרגום האנגלי במקום הבאת המקור העברי. כמו כן כמה אותיות מחוקות בטקסט].