קוד: שבעת ימי הבריאה, יום חמישי - פרק 10 אחרון בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום חמישי (פרק אחרון- 10)
ח ויאמר יהוה אל-משה ואל-אהרן לאמר. ט כי ידבר אלכם פרעה לאמר, תנו לכם מופת; ואמרת אל-אהרן, קח את-מטך והשלך לפני-פרעה – יהי לתנין. י ויבא משה ואהרן אל-פרעה, ויעשו כן כאשר צוה יהוה; וישלך אהרן את-מטהו, לפני פרעה ולפני עבדיו – ויהי לתנין. יא ויקרא גם-פרעה, לחכמים ולמכשפים; ויעשו גם-הם חרטמי מצרים, בלהטיהם – כן. יב וישליכו איש מטהו, ויהיו לתנינם; ויבלע מטה-אהרן את-מטתם. יג ויחזק לב פרעה, ולא שמע אלהם: כאשר דבר יהוה. (שמות, ז)
הינה כי כן אנו מגיעים בשעה טובה ומוצלחת אל קו הסיום, אל התנין הגדול שכה המתנו לו... התנין הזה וכאמור יחבר אותנו עם נושאינו המקורי – הוא היום החמישי.
ויאמר יהוה אל-משה ואל-אהרן לאמר – זה איפוא ההמשך המבצעי של התמונה הקודמת; זאת כי אהרן – המבצע שמוציא את דבר משה לפועל – נכנס לתמונה... בחלק הראשון של התמונה הופיע הביטוי: "ואני אקשה את-לב פרעה", "והרביתי את-אתתי ואת-מופתי בארץ מצרים", "ולא-ישמע אלכם פרעה"... ובחלק השני הזה מראה לנו מחבר התורה איך משתקפים הביטויים האלה בפועל, ואיך משה ואהרן משתלבים בחלק השני של התמונה.
כי ידבר אלכם פרעה לאמר, תנו לכם מופת; ואמרת אל-אהרן, קח את-מטך והשלך לפני-פרעה – יהי לתנין. – איני יכול להסתיר התרגשותי... הינה התנין מולינו בתלת מימדיו.
כי ידבר אלכם פרעה לאמר, תנו לכם מופת – אנחנו נמצאים כאמור בחלק השני של התמונה, בחלק בו פרעה נעשה נוקשה, קשיח... אם כן ולבטח איננו נמצאים בשלב האותות מהם פרעה יכול פשוט להתעלם בשקט– מבלי לגלות שום נוקשות וקשיחות... הפן השני של פרעה- האמיתי הקישח יכול להתגלות רק כאשר מעמידים את פרעה מול הקיר וכופים עליו לעמוד מול העובדות ולהתמודד איתן. אם כן אנחנו נמצאים בשלב המופתים, בשלב שקרא לו מחבר התורה "דם ביבשת", כאשר רואה האדם לנגד עיניו את התשלום שמשלם בפועל וימשיך לשלם בגין אי-ראייתו לתמונה המקורית...
תמונת "הדם ביבשת" היא כאשר מעמתים האדם עם העובדות ומציגים לנגד עיניו את כל שרשראות המידע שאסף ועיבד עד הלום – איך מצטרפות כולן ביחד ועושות קואליציית מלחמה נגדו שתילחם בו ותביא לקריסתו.
כי ידבר אלכם פרעה לאמר, תנו לכם מופת – פרעה לא יבקש מופת... אמור אם כן – היה ותגיעו לשלב בו תידרשו להציג את המופת בפני פרעה... היה ויגיע פרעה לשלב הזה...
ואמרת אל-אהרן, קח את-מטך והשלך לפני-פרעה – יהי לתנין. – זו התמונה הכללית של המופת. התמונה הזו עוד תחזור על עצמה בהמשך באופן יותר ממוקד ומפורט.
ואלה הם הקווים הכלליים של תמונת המופת:
ואמרת אל-אהרן: – אתה תשלוט במופת באמצעות אהרן...
קח את-מטך והשלך לפני-פרעה – וותר על שליטתך בעצמך... שאהרן יוותר לעיני כל בני ישראל על שליטתו בעצמו. שישליך מעליו את המטה שלו.
יהי לתנין – או אז, המטה של אהרן יהפוך לתנין.
תנין הוא הטורף הגדול שבטורפים... הוא הזוחל הגדול שבזוחלים. הוא הצייד היעיל ביותר בטבע.
שתי שאלות עולות מאליהן: מה ההבדל בין המטה הזה אשר הושלך ויהי לתנין, לבין המטה הראשון שהושלך והיה לנחש. השאלה השניה: מהי הכוונה להשליך את המטה לפני פרעה ולוותר על השליטה העצמית? מי שנעדרת ממנו שליטה עצמית הינו אדם מוגבל או אולי נולד מוגבל, או בעל מוגבלות רפואית כמו מחלה נפשית... אולם משה ואהרן היו אנשים בריאים בגופם ובנפשם, כי מי היה מבני ישראל נותן להם תשומת לב אם היו כאלה...
ובכן, את המונח "מוגבלות" למדנוהו ראשונה מתוך פרק גיד הנשה – כאשר יעקב אבינו צלע על ירכו... היינו כאשר נתן רשות למאבק "מוח-תודעה" להתחולל בקרבו... זאת כי לא ניתן לנצח במאבק הזה, תמיד אחד מהשניים מנצח; והשני מפסיד – ואיתו האדם. לכן הסיכוי היחיד שהאדם ינצח הוא כאשר מביא את מוחו ואת תודעתו ללכת ביחד; היינו כאשר מאמן את עצמו לדרך חיים כזו ומקנה לעצמו את "הטבע" הזה. בכל מצב אחר, האדם מפסיד בקרב החשוב ביותר על החיים.
באופן הזה ניסח מחבר התורה את המסר ואת המסקנה החד משמעית לצידו שעמדנו עליה ארוכות לעיל:
לג על - כן לא יאכלו בני - ישראל את - גיד הנשה אשר על - כף הירך, עד היום הזה : כי נגע בכף - ירך יעקב, בגיד הנשה. (בראשית, לב)
אם כן, יעקב אבינו הגביל את עצמו כאשר לקח פסק זמן מדרך החיים שהקנה לעצמו, והחליט לבדוק לעומק האם יש להטות אוזן למוחו או לתודעתו, שעל פניו נראה וכאילו זוהי השליטה העצמית המלאה... אולם התורה לימדה אותנו בפרק גיד הנשה שאיבוד השליטה העצמית מתחיל מכאן.
מכאן נחזור לאח יעקב - עשו ולשליטה העצמית שלו. במונחים שלנו בזמן הזה, עשו היה בעל שליטה עצמית ראויה לשמה, ועל זאת מעיד מחבר התורה באופן חד משמעי:
ויהי עשו איש ידע ציד, איש שדה (בראשית, כה) – איש אשר יודע לטרוף את מחייתו... אם צריך – לקרוע לגזרים, לשסע, לרטש... כך הוא שורד; כך החיים לימדו אותו לשרוד. הוא היה איש שדה; איש קשוח, איש של שדה... איש של כוח הזרוע.
הבה ניזכר קצת באסכולה של עשו... אני איש המציאות, איני מאמין בשום רצף ובשום דבר- מלבד מה שעיני רואות ואוזני שומעות... המוח שלי קולט את הנתונים מתוך החושים שלי ומעבד אותם, ואני עבד לנתונים האלה. אשר על כן, עשו היה מודע לזאת שהנתונים שיש לו שליטה עליהם – מוגבלים הם מטבעם, והנודע נטמע הוא כטיפה בים הבלתי נודע... מכאן, לספק ולפחד מהבלתי נודע – יש קיום; הסופיות היא מנת חלקו של האדם, ויד המקרה והגורל הם שמניעים את העולם... אשר על כן ואם ברצונך לחיות – יש לטרוף את החיים מתוך הגורל ולהטות את המציאות לטובתך- אם צריך גם בכוח הזרוע; המטרה תקדש את האמצעים.
ואמרת אל-אהרן, קח את-מטך והשלך לפני-פרעה – יהי לתנין.
אהרון אם כן ובהשליכו את מטהו והפיכתו לתנין – נהיה בעגת בני ישראל שהיו נתונים תחת שליטת התכונה הפרעונית לאיש המציאות... ובראותם את "התנין" הגדול והמאיים של אהרן – התלהבו והעריכו אותו. הם ראו לנגד עיניהם את אומן השרידות; את אומן השליטה העצמית אשר טורף את החיים שלו מתוך המציאות הלא קלה...
ומנגד, יש מי שמאמץ את האסכולה המציאותית של עשו אך מעדיף להשאירה על אש קטנה ולא להתמודד איתה... מה שנקרא בעגה שלנו – איש רגוע, מתון, איש שלום... זה האיש אשר נהפך מטהו לנחש...
הבה ניזכר "בנחש של חוה"... שהשתלט על מוחה ודיכא כל חלק בתודעתה... "הנחש" נולד באווירה של ספק, של חשד, של חוסר וודאות... התודעה המדוכאת לא מזהה יותר את רצף החוליות במרחב, והיא כבר סמוכה על שולחנו של המוח המציאותי שקבע נחרצות כי המידע שבידינו ושיש לנו שליטה עליו הינו חלקי בהחלט, בעוד המידע הנותר שביקום שמהווה את חלק האריה – אין לאדם זיקה אליו והוא מבחינת הבלתי נודע, ולכן המוח האנושי משלים בזאת רשמית עם הספק והחשש והפחד מהבלתי נודע, וכך התפתח בנפש האדם מעין השלמה רשמית עם הספק והחשש והמזל וכל הנגזר מהם... כאן בנקודה הזו נולד "הנחש" אומן השרידות שיודע לשרוד בגור האריות... שמקדש כל אמצעי למען שרידותו. שהמציאות העכורה של מזל וגורל וחוסר וודאות ותוהו ובוהו מחייבת את הימצאותו ליד האדם.
בנקודה הזו "הנחש" נולד בנפש האדם וחולש על משאבי המוח שלו, והוא ישאר כסוכן רדום עד אשר יעמוד האדם בפני המציאות ויחליט להתמודד איתה או אז הנחש הזה יהפוך לתנין, לטורף הגדול שבטורפים; לצייד היעיל ביותר. לכן תמונת המטה אשר הושלך והפך לנחש – נמנתה על האותות הראשונים שהוצגו בפני בני ישראל, אך רק הזקנים שבהם הבחינו בה וחזרו באמצעותה אל תודעתם ואל התמונה המקורית.
יתר קבוצת העם אשר נשלטו ע"י פרעה שכאמור לא הבחינו בתמונת הנחש – הגיעו לשלב בו נדרשו משה ואהרן להציג את המופת בפניהם... את כל אשר אני דבר אליך... היינו גם את תמונת "הדם ביבשת" אשר לא ניתן להתכחש לה או להתעלם ממנה... בנקודה הזו איפוא הפך הנחש של אהרן לתנין שלא ניתן כבר להתכחש לו או להתעלם מנוכחותו, וכל מי שנמצא בסביבה נדרש בעל כורחו להתמודד איתו... דוגמה: איש עסקים ממולח שמפעיל שיטות שיווק אגרסיביות ומקדש את כל האמצעים לכך; דורס את כל המתחרים ואנשי העסקים שנקלעים לדרכו, החל מקמיעים והטלת חרם וקללות על מתחריו ועד להטלת אימים והלשנות והכתמת מתחריו ברבב אמיתי או מלאכותי. זה תנין שלא ניתן להתעלם מנוכחותו.
ויבא משה ואהרן אל-פרעה – הם באו לעשות מופת; לקבוע עובדה בשטח.
ויבא – אדם בא ומשימה בידו: לקבוע עובדה בשטח; לעשות מעשה... כמו "ביאה".
אך באותות נאמר: וילך משה ואהרן; ויאספו את-כל-זקני בני ישראל. (שמות, ד)
וילך – אדם הולך לדבר, להסביר, לתכנן... המטרה עדיין אינה קביעת עובדה בלתי הפיכה.
ויעשו כן כאשר צוה יהוה; וישלך אהרן את-מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו – ויהי לתנין.
לפני פרעה – לפני "תכונת פרעה" ששלטה בבני ישראל.
ולפני עבדיו – "עבדי פרעה" הם בני ישראל שהולכים אחר "תכונת פרעה" בעיניים עצומות ואינם זקוקים אפילו לבחון את קוד הדברים בשום קונטקסט שהוא... הם נחרצים בדעתם.
ויקרא גם-פרעה לחכמים ולמכשפים – אם נמשיך עם הדוגמה של איש העסקים הממולח שמקדש את כל האמצעים, אזי גם בני ישראל שראו מולם את אהרן הממולח אוכל אותם בלי מלח... וכמו שאומרים גם את בני ישראל "עבדי פרעה" לא עשו מאצבע... וגם הם יתמודדו עם אהרן וישתמשו בכל האמצעים העומדים לרשותם: בחוכמתם – היא השיטה הטובה מכל... אבל ישנה עוד שיטה שניתן לטרוף דרכה את החיים ולצוד את המתחרה הנוקשה "אהרן": שיטת המכשף – שיטת אחיזת העיניים: לביים רושם ללא אחיזה במציאות שיטעה על אהרן... לעשות רושם של איש בעל הון ואימפריה עסקית המציע שותפות עסקית לאהרן... להפיל אותו בפח ולגנוב לאהרן את רכושו ולהוציאו מהמישחק...
ויעשו גם-הם – לא רק אהרן...
ויעשו גם-הם חרטמי מצרים, בלהטיהם – כן. כל אנשי העסקים של בני ישראל נכנסו למשחק בעל כורחם, כי הרי אהרן איים להוציאם מהשוק ולהעלימם לעד...
וישליכו איש מטהו – מחבר התורה משתמש במונח המקורי: "להשליך את המטה" שמשמעותו המקורית היא לנסות לכאורה ולאחוז במושכות; לשלוט במוח ובתודעה – כל אחד לחוד; לנסות ולשלוט במהלך העניינים. (כמו יעקב אבינו כאשר החליט לבדוק האם יש להטות אוזן למוחו או לתודעתו, שעל פניו נראה וכאילו זוהי השליטה העצמית המלאה... אולם מכאן התחילה צליעתו, כלומר מכאן התחיל לאבד את שליטתו העצמית שעתיד להביא לקריסתו המלאה).
וישליכו איש מטהו – כלומר ניסו לאחוז במושכות ולשלוט לכאורה במהלך העניינים שלדידם הוא "לטרוף" את הקלפים, להשתמש בחוכמה, בשקר, בגניבה, ובכל שיטה שתבטיח את הישארותם בשוק וחיסול המתחרה.
וישליכו איש מטהו, ויהיו לתנינם – כמו אהרן וככל אדם אשר חושב לקחת את המושכות לידיו ולשלוט בעניינים... השליטה המוחלטת במצב העניינים תהפוך אותו לתנין: לצייד, לטורף יעיל, לאיש שיודע לחיות את המציאות.
ויבלע מטה-אהרן את-מטתם – אבל מה לעשות ואהרן היה מתוחכם וממולח מהם... אולי כי יש לו עזרה מקצועית מאחיו.
ויבלע מטה-אהרן את-מטתם – הוא בלע אותם בלי מלח – ככתבו וכלשונו.
ויחזק לב פרעה, ולא שמע אלהם: כאשר דבר יהוה. – המופת הזה לא משך את תשומת לב בני ישראל; הוא הלב הנשלט ע"י פרעה הפרוע, המבולבל, הגס, הלא מסודר, ההוא שמבקש לשרוד בכל מחיר וכל האמצעים קדושים בעיניו. בל נשכח שהמדובר בתמונת אב-טיפוס של מופת שתחזור על עצמה בכל תשעת המכות... בכל אחת מתשע המכות לב פרעה יחזק עליו ולא ישמע אליהם; מלבד מכת הבכורות האחרונה.
ויחזק לב פרעה – התודעה מסתתרת בלב... הלב מגביר את פעימותיו כאשר התודעה מבחינה מתוך הרצף באיום שמתעתד לבוא, או כאשר מבחינה מעל שורות רצף החוליות בחום שקשה למוח להגדירו ומסתפק במילה הבלתי מוגדרת "אהבה"...
ויחזק לב פרעה – התודעה תמאן להתעורר.
ולא שמע אלהם – גם המוח העיקש ימאן להטות אל ההגיון.
כאשר דבר יהוה. – תצפית משה ברצף התמונה המקורית העלתה את הנתונים המדויקים האלו שעתידים להיות בכל תשע המכות. בכל מכה – לב פרעה יחזק ולא ישמע. זוהי איפוא תבנית אב-טיפוס לכל תשע המכות.
מלבד תמונת המופת העשירית – היא מכת הבכורות:
ה ומת כל-בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה הישב על-כסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הרחים; וכל בכור בהמה. (שמות, יא)
את התמונה הזו אשאיר כחומר-מחשבה לכל מי שהגיע בעקביות עד השורה הזו, ויש לי עבורו טיפ: טוב תעשה, כהכנה למחשבה, אם תחזור לעיין ביום הרביעי. אני חוזר כרגע אל היום החמישי; לרגע הזה ייחלתי מזמן.
כ ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה; ועוף יעופף על-הארץ, על-פני רקיע השמים. כא ויברא אלהים את-התנינם הגדלים; ואת כל-נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם, ואת כל-עוף כנף למינהו, וירא אלהים כי-טוב. כב ויברך אתם אלהים לאמר: פרו ורבו, ומלאו את-המים בימים, והעוף ירב בארץ. כג ויהי-ערב ויהי-בקר, יום חמישי.
בהתחלת המאמר העליתי את השאלה העקרונית: באיזה מימד אמורה למשול התודעה המקורית במידע? באיזה רובד תמשול? ברובד של "זיהוי" המידע? בעיבוד המידע? בבריאת המידע? האם הביטוי "שליטת התודעה במידע" נמצא במימד שלא נקבנו בשמו עד כאן?
ובכן, התמונה המקורית בהגדלתה החמישית תאפשר לנו לזהות ולעמוד על המימד הזה ומאפייניו. מימד השליטה התודעתית במידע נראה בבהירות מתוך מרחב היום החמישי; היינו על גב ההגדלה החמישית.
הייתי רוצה להתחיל בסיכום ההגדלה החמישית ולגשת ישירות אל מאפייני מימד שליטת התודעה האנושית במידע; כך תקל עלינו הנגישות אל תוכן הטקסט. ובכן וכפי שאמרנו, מחבר התורה הפנה אותנו בהגדלה החמישית אל המימד בו נמצא התנין המחריד הטורף! שם, הודיע לנו, ניצב הנעלם שלכם; שם תעמדו על המימד של השליטה האנושית במידע; של הרמה בה מושלת התודעה האנושית המקורית בממלכת המידע.
במשפט אחד ניתן לסכם את מימד השליטה של התודעה במידע: התודעה האנושית במהותה טורפת את המידע; המידע הוא "טרף" בשבילה. היא לא מעוניינת בעיבודו ואף לא בזיהויו – היא רוצה פשוט לקחת אותו, לאכול אותו, לנצלו, להנות ממנו. אם ברצונכם לזהות את המימד הזה באופן מדויק – גשו אל תינוק בן יומו שגם הוא קליינט מן המניין של המידע. הוא מעוניין בחום, באוכל, מעוניין לצאת אל העולם ולגלוש בו; והוא עושה את זאת בשיטת הטרף; הוא טורף את החלב שאימו מציעה לו ולבטח אינו מעוניין לדעת מה הוא מקור החלב הזה או אם מישהו אחר זקוק לחלב הזה יחד איתו או יותר ממנו.
התודעה גם טורפת את גוף האדם בשביל לנוע דרכו על שרשרת המידע ולקטוף את המידע ביתר יעילות, והיא נפרדת מהגוף הזה כאשר לא מספק לה יותר את תכונת הניידות ופשוט נוטשת אותו. נא לזכור שאנו מדברים על התודעה – לא על האדם, לכן התודעה המקורית משתקפת יותר בגוף התינוק שעוד לא התמזגה עם גופו ולא הכירה את מוחו...
"דמותו" של אדם בוגר היא השתקפות תכונות התודעה באדם הזה, ותכונות התודעה מסתכמים במילה אחת: "ניידות", התודעה רוצה לנוע, לזוז, לנוד, לקפץ כל הזמן על שרשרת המידע ולאכול ממנה, להנות ממנה... זו מטרתה והתכלית שלה, וגם באדם הבוגר לא תשתנה מטרה זו, וזה למעשה מקור הניגוד הטבעי בין התודעה לבין המוח: היא רוצה לנוע עכשיו ומיד והמוח עוצר אותה ומחשב עבורה את הערכים ואת המרחקים... וכאן היא עומדת מול הסתירה שבעצמה יצרה אותה אך אין לה תשובה עליה: מצד אחד וללא הגוף והמוח היא לא יכולה להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל ואין באפשרותה להתקדם צעד אחד בלעדיהם, ולכן היא הזדווגה עם הגוף... ומאידך, התודעה לא מעוניינת במדידות המוח וחישוביו והערכותיו, היא פשוט רוצה לנוע, לזוז לקפץ והמוח רק בולם אותה כל הזמן עם חישוביו ומדידותיו... הגוף האנושי, לדידה, הוא גורם מעכב.
אם כן, זוהי סתירת הסתירות ואבסורד החיים: הצטרפות התודעה הניידת לגוף המגושם. התודעה לא מעוניינת בעיבוד המידע – כי אם בטריפתו, בצריכתו, וללא הגוף היא לא יכולה לצרוך אותו. עצם הפועל "לטרוף" מנוגד הוא למהות המוח, כי אפילו אם אני נותן הוראה ישירה למוח בלטרוף את הטרף – הוא יצטרך לחשב ולתכנן בשביל להגיע אל הטרף שלו, לכן האדם צד את הטרף, הוא לא פותח את הפה וטורף אותו ישירות לפה כמו התנין, היינו כמו שהתודעה היתה רוצה...
לכן, המצב האידאלי בשביל התודעה הוא להיות בגוף אדם חושב עם ביצועים של תנין, זהו המאור המקורי שלה... והיא יכולה להגיע אל "הגוף" הביצועיסט הזה רק בכוחות עצמה, היינו רק אם תשתף פעולה עם המוח ותוביל אותו לרמת הטריפה שהיא מעוניינת בה, כמו למשל הרמה אליה הגיע יעקב אבינו כאשר הלך עם תודעתו ומוחו יד ביד לטייל... אך בינתיים ועד שתגיע התודעה אל הרמה הגבוה הזו – היא תצטרך לעבוד ברמה של טורפים קטנים, מעודנים – אם נכון הביטוי... דמות ציורית לטורפים כאלה נמנו בויקרא, פרק יא כלהלן:
כט וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על-הארץ: החלד והעכבר, והצב למינהו. ל והאנקה והכח והלטאה; והחמט והתנשמת. לא אלה הטמאים לכם בכל-השרץ; כל-הנגע בהם במתם, יטמא עד-הערב. (ויקרא, יא)
"שרץ" הוא טורף קטן... שרץ נקרא גם "רומש" מלרמוש... הוא ממשפחת הזוחלים כמו התנין שהוא אבי הזוחלים.
אם כן, שמונת השרצים שנמנו לעיל טמאים הם עבור האדם במותם, אך לא בחייהם, ניתן לגעת בלטאה חיה מבלי להיטמא, אבל נגיעה בלטאה מתה – מטמאת את האדם. כלומר אם רמת "הטרף" של התודעה בדמות האנושית – יורדת אל מתחת לרמת הטרף של הלטאה, אזי הדבר מעיד על התקרבות התודעה הזו אל הקו האדום, היינו אל רמת הניידות ההולכת ודועכת עד שקורסת ונפרדת מהגוף.
הדעיכה הזו וכידוע הינה הדרגתית, עד שהתודעה נפטרת מכל שביב של ניידות, מתבטלת מכל עשייה ונותר לה רק לרחף על פני שרשרת המידע ללא שום כיוון... תכונת הניידות שלה תלך ותדעך ואיתה הגוף שלקחה לסיבוב הנוכחי. או אז תכונת העצלנות תשלוט בה ותאלצה להיות סמוכה על שולחנו של המוח וליזון מהעשיה המוגבלת שלו, כי הרי שדה הנתונים שלו מוגבל – דבר שיגרום לו גם לדעוך בהדרגה כי לא ייוותרו לו נתונים לזהות, או אז תיאלץ להיפרד מהגוף שלה ולחזור בבושת פנים ערומה כביום היוולדה אל נקודת ההתחלה- כמעט ללא שום נכס ביד; היא תאבד בתקופת הבטלה את רוב נקודות הציון שהגיעה אליהן בתקופת ניידותה, ולא ישאר בידה אלא המעט שתתחיל איתו שוב את הסיבוב הבא.
במילים פשוטות, התודעה שרמת "הטרף" שלה שואפת לאפס – קורסת; ובלשונינו – מתה. נותר לדעת מה היא רמת "הטרף" של הלטאה שבמידה והרמה הזו שבדמות האדם מגיעה עד למד האפס, אזי האדם הזה נטמה, היינו מתקרב לרמת "הטרף" האפסית, שזהה לרמת "הניידות" האפסית.
וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על-הארץ: – "טמא" הוא מד המוגבלות של התודעה. לעומתו, "טהור" הוא מד הטרף של התודעה; מד הניידות שלה.
וזה לכם הטמא – וזהו מד המוגבלות של התודעה הנמצאת בדמות האנושית.
בשרץ השרץ על-הארץ: – "שרץ" הוא טורף קטן באופן כללי... להלן התכונות המזהות של כל שרץ ומאפייני הטרף שלו.
וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על-הארץ: – וזהו מד המוגבלות בכל רמה של טריפה שמדרדרת אליה התודעה האנושית, במהלך טיולה על שרשרת המידע "הארץ".
החלד – החלד הוא "טורף" קטן שמגיע לרמת טריפה המאפיינת אותו. וכאשר החלד הזה מת, היינו כאשר התודעה האנושית יורדת אל מתחת לרמת הטרף של החלד ונוגעת בה... אזי הדבר אומר שדעיכת התודעה החלה והסטופר התחיל לפעול, ויש לעצור את הסטופר הזה – אם ברצונה לחיות ולא לקרוס.
והעכבר, והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה; והחמט והתנשמת... – כל אחד מאלה מעיד על רמת טרף מיוחדת אליה עלולה התודעה להדרדר.
אלה הטמאים לכם בכל-השרץ – אלה הן הרמות אליהן עלולה הדמות האנושית להדרדר. (דמות: שיקלול תכונת ניידות התודעה באדם).
כל-הנגע בהם במתם, יטמא עד-הערב. – כל מי שמדרדר אל מתחת לרמות האלה וברצונו לעצור את סטופר הדעיכה שכבר התחיל לפעול...
יטמא עד-הערב. – הוא יצטרך להיות מודע לטומאתו, להדרדרותו, לקיום תודעתו שהתחילה לדעוך, לקרוס... ומודעות זו תלווה אותו עד הערב: עד אשר יחזור אל התמונה המקורית ויתכונן לקטוף ממנה את "הטרף" שלו בפועל לאור היום.
בלילה נמצא כל המידע הבלתי מואר, וביום אנו קוטפים (או טורפים) את המידע ומעבדים אותו, אם תרצה – בבוקר אנו מעמידים את המידע הזה לרשות תודעתינו, שתנצל אותו, שתהנה ממנו, שתגלוש בפועל לאורכו ולרוחבו.
בצד היום והלילה, קיימים שני כלי הכנה שמתכונן בם האדם לקידום היום והלילה. הערב מקדם את הלילה, והבוקר מקדם את היום. בערב עומדת התודעה מול המידע הבלתי מואר הנמצא בערימה האין סופית ומשקיפה עליו. פרק הזמן של הערב מסמן את שליטתי המוחלטת בלילה, היינו במידע שעוד לא הואר אך הנמצא בשליטתי; הינה אני עומד ומשקיף עליו ומתכונן לקבל את הלילה... לעומת זאת, הבוקר משקף את שליטתי המוחלטת בכל ערימת המידע שעתיד אני להאירה במשך היום, ההולך ומבצבץ בשחר. הינה אני עומד ומתכונן לקבל את היום ולקטוף בפועל כל פיסת מידע שארצה מתוכו. אם כן, עצם קיום כלי-ההכנה (ערב ובוקר) בידי האדם המתכונן באמצעותם ליום וללילה – מעיד על שליטת האדם ביום ובלילה.
כל-הנגע בהם במתם, יטמא – כל מי שמדרדר אל מתחת לשמונה הרמות הללו וברצונו לעצור את סטופר הדעיכה שכבר התחיל לפעול, יצטרך להיות מודע לטומאתו, להדרדרות תודעתו שהתחילה לדעוך, לקרוס...
עד-הערב. – מודעות זו תלווה אותו עד הערב: עד אשר יחזור אל התמונה המקורית... היינו עד שיעמוד בערב מול המידע הבלתי מואר הנמצא בערימה האין סופית וישקיף עליו. ההכנה הזו לקדם את הלילה תחזיר אותו אל מרחב התמונה המקורית ותעצור את הסטופר של מד הדעיכה; של הטומאה.
אם כן ובשביל לזהות את מד הטומאה ולעמוד עליו, יש לזהות את מאפייני שמונת הטורפים הקטנים האלה, היינו את שמונת השרצים שלעיל. פשוט יש לצפות בהם וללמוד אותם. וכן האדם הגיע לרמת היידע הזה וניתן בקלות לחשוף את המידע המלא אודות כל אחד משמונת השרצים ולעמוד על מאפייני "הטריפה" שלו; אם תרצה על מאפייני התזונה שלו.
אביא להלן, לדוגמה, את מאפייני התזונה של התנין, גדול הטורפים והזוחלים והשרצים... זוהי רמת הטרף האידאלית של התודעה האנושית וחלומה הרטוב... וכזכור, המצב האידאלי בשביל התודעה הוא להיות בגוף אדם חושב עם ביצועים של תנין, זהו המאור המקורי שלה...
אם כן, פתחתי את אתר וויקיפדיה וחיפשתי את הערך "תנין". להלן איפוא מאפייני "הטרף" של התנין. ניתן להחליף בטקסט את המילה "תנין" במילה "תודעה" ולעמוד באמצעות הדמייה ציורית זו על רמת "הטרף" המקורית של התודעה האנושית.
הערך "תנין" בוויקיפדיה :
התנינאים הם מהציידים היעילים בטבע, הודות למבנה גופם החסון, לגפיהם החזקות ולזנבם הארוך והיעיל. התנינאים הם טורפים אופורטוניסטים, כלומר, הם צדים כל דבר הנקרה בדרכם. ניביהם החדים מותאמים היטב ללכידת הטרף, לאחיזתו ולגרירתו. השיניים הטוחנות קצרות וקהות, והן משמשות למחיצת הטרף. מבנה השיניים מאפשר אחיזה איתנה בטרף, שסיכוייו להימלט קטנים מאוד מרגע שנתפס. הלסתות אינן נעות אופקית זו ביחס לזו, וכך הטרף אינו נלעס, אלא נבלע שלם ובמלואו. מרבית התנינאים פעילים בלילה, ואילו בשעות היום הם מעדיפים להתחמם לאור השמש.
תזונת התנינאים משתנה בהתאם לגילם ולאורכם. בצעירותם, כשגופם קצר הם ניזונים מטרף קטן, כמו חרקים, צפרדעים וקרפדות ועכבישים. כשהם בגודל בינוני הם יאכלו מעט מאוד חרקים, ולחלופין יטרפו דגים ועופות, יונקים, חלזונות ואף זוחלים אחרים. בהגיעם למלוא גודלם התנינאים לא יאכלו חרקים ועופות כלל, ובמקום זאת מורכב מזונם מיונקים, מזוחלים ( גם צבים) ומדגים. גם גודל הטרף משתנה, וכך תנינאי בגודל בינוני יתקשה לצוד יונקים גדולים, שאותם יצודו בעיקר התנינאים הבוגרים והגדולים.
לסיכום, תזונת התנינאים משתנה באופן טבעי ממין למין. המינים הגדולים והחסונים יותר – יטרפו יונקים רבים יותר באופן יחסי. כך, הקיימן השחור ניזון מקפיברות, מלוטרות, מכלבים, מחזירים, מאיילים ומבקר. תנין הביצות יאכל גם קופים, ותנין הים יטרוף גם עטלפים גדולים, וולבים וסוסים. תזונתם של מינים אחדים כוללת גם בני אדם.
במרבית הזמן, התנינאים אינם מבזבזים אנרגיה רבה על הציד. שיטת הציד העיקרית שלהם היא שהייה מתחת לפני המים בהמתנה לבואו של טרף. הם מסתמכים על הסוואה ועל יכולתם המפותחת להישאר בלי - ניע מתחת לפני המים, כאשר רק עיניהם, אוזניהם ונחיריהם מעל לפני המים. מעמדה מוסתרת זו הם יכולים " לשגר " עצמם לכיוון הטרף במהירות גבוהה, ובעת תקיפה הם אף עשויים לרוץ מרחק קטן על האדמה. תנינאים רבים, ובעיקר הבינוניים בגודלם, מסוגלים לזנק מהמים בצורה אנכית ממש לגובה של יותר מ -1.5 מטרים במטרה לתפוס עוף שחג מעליהם. הקטנים שבהם יזנקו אל מחוץ למים, ויתפסו בפיהם חרקים שונים, כמו שפיריות. כאשר תנינאי עט על עדר, הפרטים בעדר נכנסים לבהלה ולבלבול, וכך ההפתעה של התנינאי מתגלית על - פי רוב כמוצלחת.
שיטות התנינאים להריגת הטרף מסתמכות על מאמץ קטן. בחלק מהמקרים התנין יאחז בשיניו את אפו או חוטמו של הטרף, מה שישתק אותו במידה חלקית בשל כמות העצבים הגדולה באזור החוטם, ובמקרים אחרים התנין ישתמש בראשו הגרמי כדי להלום בטרפו - מה שעלול להמם אותו, לשבור לו עצמות או להפילו לתוך המים. בנוסף, התנינאים אורבים לטרפם דווקא בנתיבים שבהם עובר טרף רב, דוגמת נתיבי - נדידה פופולריים. בצודם דגים, התנינאים ממתינים בשקט מתחת למים עם פה פעור, כנראה על מנת לחוש ברעידות כאשר דג מתקרב. ברגע שחשים בדג, הם מזנקים ותופסים אותו במלתעותיהם. התנהגות חברתית בהקשר תזונתי מתרחשת כאשר נדרש טיפול בטרף גדול: לאחר שפגר של אנטילופה נגרר למים; למשל, תנינאי אחד ינשך בחוזקה את גוף האנטילופה, והתנינאי השני יתפוס בפיו את אחד מחלקיה ויסתובב במהירות על מנת לבתר את חלק הגוף הזה. לאחר מכן שני התנינאים יחליפו תפקידים.
הדף מקורו בוויקיפדיה בכתובת http://he.wikipedia.org/wiki/תנין
בכפוף לרישיון CC-BY-SA http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/deed.he.
כך ניתן ללמוד כל שרץ משמונת השרצים ולעמוד על מאפייני "הטרף" שלו ורמתו. תורת הטומאה והטהרה היא עולם ומלואו... ניתן דרך התורה הזו שמופיעה בעיקר בספר ויקרא – ללמוד איך לחזור אל התמונה המקורית; וזו למעשה מטרת המחבר בתורה שלו, ומסלול אחד שסלל מתוך מבחר מסלוליה.
כ ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה; ועוף יעופף על-הארץ, על-פני רקיע השמים. כא ויברא אלהים את-התנינם הגדלים; ואת כל-נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם, ואת כל-עוף כנף למינהו, וירא אלהים כי-טוב. כב ויברך אתם אלהים לאמר: פרו ורבו, ומלאו את-המים בימים, והעוף ירב בארץ. כג ויהי-ערב ויהי-בקר, יום חמישי. (בראשית, א)
ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה; ועוף יעופף על-הארץ, על-פני רקיע השמים. – אנו חוזרים איפוא אל התמונה המקורית ואל ההגדלה החמישית במספר.
ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה – זו המקבילה של:
ויאמר אלהים, יהי מארת ברקיע השמים – בהגדלה הרביעית/ היום הרביעי. ושל:
ויאמר אלהים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד – בהגדלה השלישית/ היום השלישי. ושל:
ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים – בהגדלה השנית/ היום השני. ושל:
ויאמר אלהים, יהי אור – בהגדלה הראשונה/ היום הראשון.
ויאמר אלהים – זה עתה התודעה מצאה את בן זוגה והגיחה איתו אל היקום לגלוש במרחבו... זה עתה התודעה האנושית נפגשה עם היקום, עם ערימת המידע האין סופית זו... ולהלן האימרה שביטאה את חוויית התודעה ברגע הפגישה ואת ההמשך האידאלי של החוויה הזו.
ישרצו המים שרץ נפש חיה – יהא המשך לחוויה שאני חווה עכשיו... להמשיך ולגלוש בשרשרת המידע שלפני עד אין סוף... להמשיך ולקטוף מהשרשרת הזו עד אין סוף.
מה לקטוף...? והרי ניתן לקטוף רק חוליות מידע שנקוו אל מקום אחד, דהיינו שזוהו על ידי נפש חיה – על ידי הגוף שבאמצעותו יכלה התודעה להוציא את תכונת הניידות שלה לפועל ולחיות... תודעה חיה היא תודעה שבאפשרותה לנוע, לטייל, לחיות, להפוך לנפש חיה. אם כן, המוח שזה עתה הזדווגה עימו – הוא זה שאמור לעבד את חוליות המידע שלפניה ולזהותן עבורה... אך התודעה דוחה מכל וכל את השאלה ההגיונית הראשונה שנתקלה בה ואומרת: אין זו שאלה שמעסיקה אותי; אני רוצה לטרוף את המידע – לא לעבד אותו... ברצוני לצרוך את המידע – לא לזהותו גם לא למיינו... שהטרף יופיע לפני ישירות מתוך ערימת המידע.
"חוליות המידע המעובדות" הן הטרף שהתודעה מכוונת אליהן, והתודעה שממאנת לקבל את השאלה ההגיונית הראשונה ולהתמודד עימה, ובמקום זאת היא אומרת:
ישרצו המים "שרץ נפש חיה" – ששרשרת המידע תעניק ישירות את חוליות המידע המעובדות והמזוהות.
עמדתי באחד הפרקים הקודמים על מקור המונח "מים" שמשמעותו "מידע". אם כן ולאור זאת, זוהי אימרת התודעה ברגע פגישתה עם המידע ודחייתה לשאלת עיבוד המידע הנגזר מההגיון של שותפה שזה עתה הזדווגה עימו, ועוד לא התרגלה לגשמיותו...
ישרצו המים "שרץ נפש חיה" – היא מפנה למעשה את אימרתה למוח: אתה אומר שיש לאסוף את חוליות המידע למקום אחד, לזהותן ולעבדן ובאופן הזה להכינם עבורי באופן שאהנה מהן ואעבור דרכן אל נקודות ציון חדשות... בקיצור אתה רוצה להכין עבורי "טרף" תקין, שרץ תקין, וכך אהפוך לנפש חיה תקינה... אתה, מוח יקר, רוצה להכין איפוא "שרץ נפש חיה"... אך אני דוחה פשוט את הפרוצדורה הזאת ורוצה ששרשרת המידע ישירות תשרוץ "שרץ נפש חיה": שהמים ישרצו... או בניסוח של הטקסט: ישרצו המים "שרץ נפש חיה".
ומה איכפת לה שהמוח יכין עבורה את הטרף?
על השאלה הזו ענינו אריכות לעיל... כי אם תקבל את דיל המוח תצטרך לתרום את חלקה לדיל הזה ולזהות עבור המוח את רצף החוליות - דבר שרק היא יכולה לעשות... אבל היא לא רוצה את כל הפרצדורה הזאת; אין לה זמן בשבילה... היא רוצה לקטוף ישירות מערימת המידע את הטרף שלה ויהי מה.
המוח מקשה: אבל מה עם שאלת נקודות הציון שבלעדיהן לא יכולה להתקדם ממקום למקום? כי הרי את נקודות הציון היא צריכה להציג בעצמה – אחרת לא ניתן לעבור ממקום למקום... זה כמו ללכת בלי לזוז; לאכול בלי אוכל...
ועוף יעופף על-הארץ – גם את הקושיה השניה דוחה מכל וכל, והיא רואה את עצמה נתלית על אותו הטרף ועוברת דרכו ממקום למקום... כך היא תוציא לפועל את תכונת הניידות שלה ותקפץ להנאתה על פני שרשרת המידע.
ועוף יעופף על-הארץ – שהטרף הזה, אם תרצה – ש "שרץ נפש חיה" הזה יעבור בעצמו ממקום אחד לשני על פני ערימת המידע. כרגע היא נפגשה עם ערימת המידע של כדור הארץ, ואם כן שהטרף שלה יתעופף לו פשוט על פני כדור הארץ כאשר היא נתלית בו ועוברת איתו ממקום למקום.
המוח לא מרפה ועובר אל הקושיה השלישית במספר והקשה מכולן: ומה עם שאלת מיון המידע? מה עם הרקיע העליון והתחתון? ההגדלה השניה של התמונה המקורית נועדה לנקודה החיונית הזו... כי הרי וללא מתיחת משטח היכר שיבדיל בין המידע שכבר הוגדר ע"י התודעה לבין המידע הכללי שנותר בערימה – לא ניתן לשלוט במהות המידע; היינו לא ניתן להמשיך ולגלוש במרחב שרשרת המידע האין סופית...
ועוף יעופף על-הארץ על-פני רקיע השמים – וכפי שציפיתם... גם את הקושיה הזו דוחה ואינה מבינה על מה המהומה... כי אם היא רואה את הטרף שלה מוכן ומזומן שמזנק ישירות מתוך שרשרת המידע כאשר היא תלויה על כנפיו ועוברת איתו ממקום למקום, מדוע שהטרף המעופף הזה לא יבדיל בין מים למים ויעוף על פני רקיע השמים? מדוע שהטרף המוכן בעל הכנפיים לא ירקע בעצמו את הרקיע?
ושוב, המדובר בנטיה הטבעית של התודעה האנושית, וכפי ששיננתי לא פעם – הנטיה הטבעית של התודעה דוחה את קיום המוח ומהותו... את שורשי הדחיה הזו אנו מזהים כבר מהפגישה הראשונה בין התודעה למוח ולמעשה הפגישה ביניהם היא בלתי אפשרית, כי כל אחד במהותו דוחה את קיום השני; אבל החיים נוצרים דווקא בפגישה הזאת... וזוהי הנפש החיה שהתודעה קראה לה "שרץ נפש חיה" כי רצתה לקטוף דרכה את הטרף שלה מבלי להתאמץ או לעבוד...
התודעה רצתה טרף מוכן בעל מעוף בתרתי משמע: שיעוף ממקום למקום כאשר היא תלויה על כנפיו וכך תוציא את תכונת הניידות שלה אל הפועל מבלי להתאמץ, ובד בבד שהטרף המעופף הזה יבדיל בין מים למים ויעוף על פני רקיע השמים. האבסורד הוא שניתן להכין טרף כזה רק בעזרת המוח כאשר התודעה הולכת יד ביד עימו ומזהה עבורו את רצף החוליות, והוא מעבד עבורה את הנתונים ומזהה את חוליות המידע שתתקדם דרכן ותקפץ עליהן...
אבל, וזהו עצם האבסורד, התודעה נוטה מטבעה לדחות את מהות המוח כי המדידות וההערכות והחישובים סותרים את עצם נטייתה הטבעית: היא חייבת איפוא ללכת בניגוד למהותה בשביל להוציא את נטייתה הטבעית אל הפועל. כך נוצרים החיים באמצעות הפגישה הבלתי אפשרית הזו בין המוח לתודעה... וזוהי גם הבעיה הסבוכה של החיים, שלנו, של המין האנושי... והתשובה לבעיה סבוכה זאת מצאנו בדמותו של יעקב, כאשר בישר לנו על קיום המונח "דרך חיים" בו התודעה והמוח לומדים לחיות ביחד והולכים לכל מקום יד ביד. רק במסגרת כזו ניתן לנטרל את הדחיה הטבעית בין התודעה למוח.
ויברא אלהים את-התנינם הגדלים; ואת כל-נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם, ואת כל-עוף כנף למינהו, וירא אלהים כי-טוב. – אנו עדיין במרחב התמונה המקורית בהגדלתה החמישית, בה נחשפנו למעין "גילוי דעת" של התודעה; באיזה רובד היא נטתה לקטוף את המידע בפגישתה הראשונה עימו. בפסוק הזה מחבר התורה מרחיב ומותח את אותה התמונה עם הרובד שנחשפנו אליו.
ויברא אלהים את-התנינם הגדלים – לכאורה, זו אמורה להיות המקבילה של "עשיית" התודעה האנושית; וכך ניסח מחבר התורה במקבילה הרביעית הקודמת את תכלית העשיה האנושית; תכלית שמסתכמת בזיהוי המידע:
ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים: את-המאור הגדל לממשלת היום, ואת-המאור הקטן לממשלת הלילה, ואת הכוכבים.
ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים: "זיהוי" רצף החוליות ע"י התודעה האנושית – משמעותו גיוס החוליות הללו להיות כמאור, ובאמצעות "מאור" זה נזהה את יתר המידע, היינו נבדיל בין מידע למידע; בין משפחת המידע שעתידה להופיע תחת המידע שזוהה ולגדול מיום ליום (הגלגל ויתר המוצרים שיבואו בעקבותיו) לבין המשפחה המורחבת עד אין סוף של אותו המידע הנמצאת מטבעה מעליו (כל הטכנולוגיה הקשורה בגלגל שהאדם עוד לא זיהה).
"עשייה" זו תועדה גם על פני ההגדלה השנייה / היום השני.
ויעש אלהים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע. – זו היתה כאמור המקבילה השניה / היום השני.
מכאן אנו מגיעים למסקנה הנחרצת זו : "ויעש" – "זיהה".
אולם בתמונה הנוכחית אין ולא קיים זכר לזיהוי המידע, כי התודעה מיאנה למלאכת זיהוי המידע ולא נעתרה למוח... התודעה רצתה טרף מוכן שתעוף איתו ממקום למקום ותהיה תלויה על כנפיו... אנו מוצאים בהגדלה החמישית לתמונה המקורית, לכאורה, סתירה שאינה מתיישבת עם ההגדלות הקודמות, יען אין מקום בהגדלה הנוכחית לנכונות התודעה לזיהוי המידע; היא רוצה טרף...
ויברא אלהים את-התנינם הגדלים – לכן באה ההגדלה הנוכחית לעשות סדר בדברים ולהדגיש כי: התודעה נולדה אל תוך שני המאורות הגדולים וראתה בהם כשני טרפות גדולים שמוכנים ומזומנים עבורה... כפי שנולדה על הארץ אל תוך היקום, כמתואר בפתח דברי התורה:
בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ. – התודעה נולדה אל תוך היקום; או אם תרצה – היקום נולד בתוך התודעה יש מאין.
ויברא אלהים את-התנינם הגדלים – אם כן, התודעה ראתה בתוך היקום שזה עתה נפגשה איתו – שני מקורות מידע גדולים, האחד מתחת לרקיע והשני מעל לרקיע, ושני אלה היו עבורה כשני מקורות טרף גדולים... ובעקבות זאת היא זיהתה בהם את תכונת ההארה שיאירו עבורה את יתר קבוצות המידע.
ואת כל-נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם – התודעה נולדה איפוא אל תוך תמונת טרף אחת על כל סממניה ועל כל הפרטים המרכיבים אותה: "כל-נפש החיה הרמשת" – בתמונת הטרף נמצא כל טרף אשר יכולה לטרוף שתהפוך בעזרתו לנפש תקינה, לנפש חיה שמוציאה את תכונת הניידות שלה לפועל...
אשר שרצו המים למינהם – הטרפות המוכנות ומזומנות לטריפה – מקורם בשני חלקי המידע: במים אשר מעל לרקיע ובמים אשר מתחת לרקיע. אם כן, שני חלקי המידע האלה מיצרים כל הזמן את הטרפות עבורה; או במונחי התורה: שורצים כל הזמן שרצים עבורה...
ואת כל-עוף כנף למינהו – תמונת הטרף הזו כוללת את הטרף שנתלית על כנפיו ומתקדמת באמצעותו ממקום למקום; רושמת באמצעותו את נקודות הציון שלה; מטיילת עימו על פני שרשרת המידע; מביאה באמצעותו את תכונת הנדייות שלה אל הפועל.
וירא אלהים כי-טוב – באופן הזה התודעה חשה את המידע; ראתה אותו; ראתה כי טוב הוא; נהנתה ממנו.
ויברך אתם אלהים לאמר: – "אלהים" זו התודעה; כלומר התודעה בירכה כל פרט ופרט אשר גזרה מתמונת הטרף הגדולה... היא בירכה כל טרף וטרף אשר פגשה בערימת המידע; ביקום...
פגשנו את המונח "ברכה" בפרשת גיד הנשה של יעקב אבינו, כאשר נתקל בפולש ואסר אותו... או אז האויב השבוי הכנוע והמנוצח נתבקש ע"י יעקב אבינו, הצד שניצח במערכה, שיברך אותו! שהשבוי יברך את שוביו, שהמנוצח יברך את המנצח!
כז ויאמר שלחני כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך כי אם - ברכתני. (בראשית, לב)
אם כן עמדתי כבר על המונח הזה לעיל וחסכתי מעצמי עבודה... אעתיק איפוא ברשותכם את פירות העבודה הזו לכאן.
המונח או הפועל "לברך" מורכב משני פועלים שרוכבים איש על רעיהו...
"לברך" – לגרום שהדבר שבנידון יהיה רך, מרוכך, נעים, נוח...
הפועל השני שנגזר מאותה המילה הוא:
"לברך" – לגרום כריעת ברך, להוריד את הדבר שבנידון על הברכיים... להבריך אותו בכוח, להכניע אותו לרצוני, לגרום בכוח שהדבר הרצוי בו ייעשה.
אם כן, ואם אני מבקש ממישהו שיברך אותי, הווה אומר שאני מבקש ממנו שירכך את הדבר עבורי, שיעשה לי אותו רך, נוח, שירכך אותו בשבילי... וכך וכאשר הדבר שרצוני בו נעשה רך, או אז הוא יברוך בקלות תחת רצוני; יכרע ברך ויהיה כפוף לרצוני.
מכאן, מי שמחליט לברך מישהו, הוא מי שמוסכם מראש שאין באפשרותו להשיג את הדבר עבור המישהו הזה, ולכן הוא רק ירכך לו אותו, ובאופן הזה יברוך הדבר תחת רצונו.
אבסורד הוא למשל שאלוהים (במשמעות המקובלת הסטנדרטית) יברך את האדם. והרי הוא הכל יכול... והאדם צריך בריאות, כסף, אושר, ואלוהים יכול לגרום לו אושר ויכול לתת לו כסף או להעניק לו בריאות; אבסורד הוא שאלוהים יברך את האדם במקום לתת לו את הדבר.
תאר לעצמך, לדוגמה, אם אני הולך לעשיר מופלג ומבקש ממנו עזרה, או אז העשיר הזה מושיט את היד ומברך אותי... והרי יש לך כסף וברצונך לעזור – אז תן לי חופן כסף; אני צריך ברכה? (במשמעותה הסטנדרטית?)
אם כן, אני מבקש מישות כלשהי ברכה רק כשאין בהישג הישות הזו את הדבר שרצוני בו, או אז ובהעדר הקיום הפיזי של הדבר – אני מבקש מהישות את עזרתה ברובד הווירטואלי, המחשבתי... שתרכך לי את הדבר, שתסביר ותבאר לי את הדבר, שתבהיר אותו... באופן הזה הדבר יתרכך ויעמוד לרשותי; יכרע ברך לפני.
יתברך: יתרכך ויברוך. יהיה רך, ובד בבד יברוך; יכרע ברך.
ויברך אתם אלהים לאמר: – "אלהים" זו התודעה, והתודעה בירכה כל טרף וטרף אשר פגשה בערימת המידע; בתמונת הטרף הגדולה... התודעה בירכה אותם: ביקשה שיהיו רכים עבורה, מרוככם, נעימים, נוחים... ובד בבד היא ביקשה להבריך אותם, להכניע אותם לרצונה, שיכרעו ברך לפניה, שיעשו את רצונה.
ויברך אתם אלהים לאמר: וזה לשון הברכה: ואלה הם פרטי הברכה; פרטי רצונה מהם... מה יתרכך בהם, באיזו מידה יהיו נעימים ונוחים עבורה, באיזו מידה יתרככו, ובאיזו צורה יברכו ברך לפניה ויעשו את רצונה.
פרו – העץ והאדם וכל אשר בו רוח חיים ונע על פני האדמה – פורה, היינו משכפל את עצמו או לחלופין פורה; נותן פרי אחר טעים יותר, משובח יותר, מעודכן יותר... בלשון מדעית טהורה: מוטציה.
פרו – שכל טרף וטרף אשר פגשה בערימת המידע – יפרה...
ורבו – וירבה... היא רוצה הרבה מהאדום האדום הזה...
ומלאו את-המים בימים – המונח "מים" מסמן את "המידע". עמדתי על מקור המונח הזה בפרק הראשון כלהלן:
ידוע לנו שהתודעה פגשה ראשונה את כדור הארץ ששידר לה מידע אין סופי... כל חלקה וכל גרגיר וכל אטום על הכדור הזה שידר לתודעה מידע משלו, והיא קלטה את מה שיכלה לקלוט מהמידע הזה והשתמשה בו. כך נבראה הארץ בתודעה האנושית וכך נברא "החומר" ממנו מורכב הכדור הזה- בתודעה האנושית.
ידוע לנו עוד שרוב החומר המרכיב את שכבת הארץ הוא מים, שהם תרכובת כימית המהווה בסיס לכל צורות החיים המוכרות כולל האדם; לכן נטמע המונח "מים" בתודעה האנושית כיסוד בסיסי של החומר הנברא בתודעה האנושית.
אם כן, המים ייצגו בתודעה את החומר, החומר ייצג את המידע, והתודעה החליטה כחד הם... מים זה מידע ומידע זה מים.
בעוד המונח "ימים" מסמן את חוליות המידע שצירופן עוד לא זוהה ע"י התודעה ונותרו מפוזרות להן במרחב... אלה הם המים אשר מעל לרקיע, היינו המידע הזמין שכבר גודר על ידי התודעה ועוד תשוב אליו לקטוף ממנו...
כך תיאר מחבר התורה את שני חלקי המידע על גב ההגדלה השלישית, כאשר החלק הראשון שצירוף חוליות המידע שלו זוהה ע"י התודעה – נקרא על ידה "ארץ", ולחלק השני הנותר שעוד לא זיהתה את צירוף חוליותיו – קראה "ימים".
ויקרא אלהים ליבשה ארץ: לדבר העגלגל שהתודעה זיהתה – קראה "גלגל", ולסמל הקידמה האנושית שיבוא בעקבותיו קראה "מנוע", וליבשה שהתהוותה בתוך מבול המים קראה ארץ.
ולמקוה המים קרא ימים; וליתר החוליות שעוד לא זיהתה את צירופן ונותרו מפוזרות להן במרחב קראה "ימים". זה המידע הזמין שכבר גודר על ידי התודעה ועוד תשוב לקטוף ממנו ולזהות את צירוף חוליותיו...
ומלאו את-המים בימים – שכל טרף וטרף אשר עוד לא פגשה בו – ימתין לה בערימת המידע ויהא מוכן ומזומן לפקודתה. שיתרכך ויברוך בבוא היום תחת ידה.
והעוף ירב בארץ – שכל טרף וטרף יעוף ממקום למקום כאשר היא תלויה על כנפיו ועוברת עימו ממקום למקום... רושמת באמצעותו את נקודות הציון שלה; מטיילת עימו על פני שרשרת המידע; מביאה באמצעותו את תכונת הנדייות שלה אל הפועל.
והעוף ירב בארץ – כן ירבה הטרף הטרף הזה...
בארץ – ביבשה, בחוליות המידע שצירופן עתיד להיות חשוף לעיני התודעה... כמו הגלגל והמנוע והמטוס...
והעוף ירב בארץ – שירבה סוג הטרף הזה שצירוף חוליותיו נקרא בעגה התורנית: המים אשר מתחת לרקיע; היינו המידע שהתודעה כבר שמה את ידה על צירוף חוליותיו. כן ירבה ויגדל הטרף הזה כאשר התודעה תלויה על כנפיו ודוהרת ממקום למקום.
ויהי-ערב ויהי-בקר, יום חמישי. – באופן זה מתכוננת התודעה לקדם את הלילה והיום. בערב מקדמת את הלילה, ובבוקר מקדמת את היום.
ויהי-ערב – בערב משקיפה על הלילה, על הטרף הגדול שלה, היכן נמצאים המים שמעל לרקיע; היא משקיפה על מקוואות המים, על הימים, על הטרפות הממתינות בערימת המידע – מוכנות ומזומנות לפקודתה.
ויהי-בקר – ובבוקר משקיפה על היום, על הטרפות שתכף תצוד ויפלו בידה...
יום – באופן הזה יצרה התודעה האנושית את יחידת הזמן הבסיסית; את היום האחד והשלם; את שליטתה בשרשרת המידע האין סופית, האחת והרצופה.
חמישי. – ברובד הזה שלטה התודעה האנושית במידע. זוהי איפוא ההגדלה החמישית של התמונה המקורית.
לסיכום היום המיוחד הזה, הייתי רוצה לחזור לעשו, תאום יעקב, ולשאול: אם תכונת הטרף היא הנטיה הטבעית של התודעה האנושית ומתוכה נגזרת התמונה המקורית – הרי המסקנה היא שהאסכולה של עשו היא האסכולה הטבעית, האמיתית, היא האסכולה המהימנה שהוכח המקור שלה... עשו צדק אם כן כאשר הסתער על החיים וטרף אותם... התמודדותו עם החיים הוכחה כנכונה. וגם הדור שלנו צדק כאשר ראה את ההסתערות על החיים כתכונה מבורכת, עודד אותה ומחא לה כפיים. מטבע הלשון בדורינו קבע, כי אדם המסתער על החיים וטורף אותם הוא "אדם חי"; אכן הוא הדבר?
הייתי רוצה לחזור ברשותכם אל הנוסח המקורי של האסכולה של עשו אשר ניסחתי בהתחלת המאמר:
עשו היה איש יודע ציד, איש שדה, הוא האיש שטרף את החיים ומבית מדרשו יצאה השקפת העולם הזו: הסופיות, אליבא דעשו, היא מנת חלקו של האדם, ואליה יצטרפו יד המקרה והגורל, שייטיבו עם האדם או ירעו לו... אשר על כן יש לטרוף את החיים מתוך המציאות הטרופה הזו על כל המשתמע מכך, כי בכל אופן הקריסה בוא תבוא והמוות ירבוץ לאדם בפתח, היות ובחישוב מתמטי פשוט – האדם יכרע בסופו של יום בפני האיומים ואף הגורל לא ישחק לטובתו לעד... משום כך יש להתגונן במידת האפשר מפני כל האיומים הרובצים בפתח, וההתקפה היא ההגנה הטובה מכולן...
באופן הזה הוטמע מטבע הלשון הקיים עד לרגע זה: אני קיים – משמע אני שורד; זו תורת ההישרדות על רגל אחת, וזו תמציתה של אסכולת עשו שהודפת את המוטו של התמונה המקורית וכופרת בעיקרה: אין ולא קיימת שרשרת מידע בת מיקשה אחת אין-סופית בעלת חוליות רצופות. המציאות היא שרשרת המידע היחידה שיש לה קיום מוכח במרחב, וכל הנותר הוא מבחינת הבלתי נודע והבלתי צפוי; לכן לספק ולחשש ולפחד מהבלתי נודע – יש קיום, והם הם הצד המקביל של המציאות.
השאלה למעשה היא שאלה לוגית: לאור תכונת הטרף של התודעה שנחשפנו אליה מתוך התמונה המקורית, האם תמונה זו מצדדת איפוא באסכולה של עשו הטורף...?
לא, התמונה המקורית הרצופה אינה מצדדת בעשו, כי דווקא מי שנטייתו לטרוף – זקוק יותר מכל לתכונת הרצף. כל החיות הטורפות בטבע נשענות בעצם רק על תכונת הרצף; הן לא מחשבות סיכויים ולא הסתברויות, פשוט יודעות שהטרף שלהם יבוא ואכן הוא לא מאכזב אותן; לכן קיימת כל משפחת הטורפים בטבע מהתנין והאריה עד החולדה והעכבר. אבל הדינוזאורים נכחדו, מדוע?
הדינוזאורים נכחדו כי הם נשענו רק על תכונת הרצף. וגם התנין והחולדה ייכחדו בבוא היום ויבואו טורפים אחרים למלא את מקומם, כי תכונת הרצף תמיד קיימת בטבע.
גם האדם הוא חיה טורפת; אולם הוא החיה היחידה שיכולה להבחין בתכונת הרצף – לא רק לצרוך אותה, ולכן הוא יכול למשול בתכונה הזו ולכופף אותה לצרכיו; וכל עוד הוא עושה זאת – הוא חי; אלה הם בעצם החיים, ומי שנשמטת מידו התבונה הזו – קורס, גווע. לכן הסיכוי היחיד של התודעה הטורפת להמשיך ולטרוף – הוא ללכת יד ביד עם המוח המגושם. זו תמצית התמונה המקורית של היום החמישי.
אלברט שבות