קוד: על סדר היום - הפסקת אש בשבת בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אראל
אל:
הממשלה כפתה על צה"ל להפסיק את הלחימה בעזה למשך ארבעה ימים, כולל בשבת האחרונה. הדבר עלול להביא לתיסכול וירידה במוראל ובתנופת הלחימה. בימים קשים אלה, כשאי-אפשר להילחם ברשעים, אפשר לקרוא את
תהלים צב1: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת
".
המזמור לכאורה לא מדבר כלל על יום השבת - הוא מדבר על השמדת הרשעים והצלחת הצדיקים. אולם, הוא מתאים לאנשים שבמשך כל השבוע נלחמים ברשעים (כמו דוד המלך משורר התהלים), וביום השבת עושים "הפסקת אש". כשהשבת נכנסת, מקבלים אותה בשירי הודיה לה': "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון
". במקום להתווכח -
טוב להודות לה'; במקום לצעוק צעקות קרב -
לזמר לשמך עליון.
אחר-כך יושבים ליד שולחן השבת ומדברים: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות
" (בבוקר = סעודת הבוקר; בלילות = סעודת ליל-שבת וסעודת מלווה-מלכה). במקום לדבר על הצרות של עם ישראל - מדברים על חסדי ה' ועל אמונתו.
"עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכינור
": במקום להחזיק כלי-נשק - מחזיקים כלי-נגינה
(אז עדיין לא היה איסור לנגן בשבת; זהו סייג שנקבע בתקופה מאוחרת יותר, כדי שאנשים לא יבואו לתקן כלי נגינה בשבת).
"כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן
": 'כל השבוע אני עסוק במעשים שלי; בשבת אני נח, ויש לי זמן להתבונן במעשים שלך, ה'!'. המשורר יוצא החוצה, מטייל בטבע, מתבונן במעשי ה' ומרנן:
"מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך! איש בער לא יידע, וכסיל לא יבין את זאת!
" המעשים של ה' במלחמתו ברשעים הם חכמים ועמוקים; הבערים והכסילים לא מבינים אותם - התוצאה שלהם מתגלה רק לאחר זמן.
המשורר מגיע לאזור מלא בעשבים כמושים ונבולים. הוא זוכר שפעם היו שם הרבה עשבים פורחים. אבל כשמגיע הזמן שנקבע מראש - העשבים נובלים. הוא מבין את המסר: "בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי אוון, להשמדם עדי עד
": גם הרשעים, למרות שהם רבים ופורחים (ומציצים מתוך פתחי מנהרות), ייבלו ויאבדו לנצח כשיגיע הזמן שקבע ה'. לכן אין סיבה להיבהל או להתייאש מריבויים.
"ואתה מרום לעולם ה'
": בניגוד לרשעים, שנעלמים לאחר זמן קבוע, ה' קיים לעולם, אז אין מה לדאוג.
עד עכשיו דיבר המשורר באופן כללי על הרשעים; עכשיו הוא מדבר באופן פרטי יותר על הרשעים שהוא נלחם בהם - אויבי ה': "כי הנה אויביך ה', כי הנה אויביך יאבדו, יתפרדו כל פועלי אוון
".
"ותרם כראים קרני, בלותי בשמן רענן. ותבט עיני בשורי, בקמים עליי מרעים תשמענה אוזניי
": 'כל השבוע אני עובד קשה; אבל כשיגיע הזמן והרשעים יישמדו - אני לא אצטרך להתאמץ: רק לראות איך הם אובדים ולשמוע איך הם נשמדים'.
המשורר ממשיך לטייל בטבע, ומגיע לעץ דקל - עץ יחיד, שעומד לבדו, וגם הפריחה שלו קטנה יותר ומרשימה פחות מאשר של הפרחים שצומחים על הקרקע (העשב), אבל מצד שני - הוא יציב ונשאר קיים לאורך שנים. גם הפעם הוא מבין את המסר: "צדיק - כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה
": הצדיק, גם אם הוא בודד ואף-אחד לא תומך בו - יצליח לפרוח ולשגשג לאורך שנים.
ושוב הוא עובר מהכלל אל הפרט: מגורלו של הצדיק באופן כללי, לגורלם של הצדיקים שמעניינים אותו ביותר - הצדיקים בעם ישראל - האנשים שדורשים את ה' בבית המקדש: "שתולים בבית ה', בחצרות אלהינו יפריחו. עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו
": אותם אנשים יפרחו ויניבו פירות לאורך זמן - עד שיבה.
"להגיד כי ישר ה', צורי ולא עוולתה בו
": זהו סיכום של כל המזמור. לדעתי צריך לקרוא אותו יחד עם הכותרת: "מזמור שיר ליום השבת - להגיד כי ישר ה'
": המזמור של יום השבת בא להגיד כי ישר ה'; יום השבת בא לאפשר לנו להתבונן במעשי ה' בטבע, כדי שנבין מתוכם את הנהגת ה' בימי השבוע ונראה שה' ישר ואין בו עוולה.
מתוך המאמר: מה הקשר בין מזמור שיר לבין יום השבת?.