המיפקד בימי דוד - בני ישראל נענשו על כך שלא שילמו כופר

קוד: המפקד בימי דוד א בתנ"ך

סוג: השלמה2

מאת: אראל

אל:

שמואל ב כד1: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל; ויסת את דוד בהם לאמור: 'לך מנה את ישראל ואת יהודה'". דוד שלח את יואב למנות את העם, וכתוצאה מכך היתה מגפה גדולה בעם.

אם דוד חטא בכך שמנה את העם - אז למה העם נענש?

ולמה דוד עצמו - באופן אישי - לא נענש?

התשובה לשאלות היא, שבניגוד לגישה המקובלת - אין בתורה שום איסור למנות את עם ישראל! הדבר היחיד שכתוב בתורה בנושא זה הוא (שמות ל12): כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם; ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. כלומר: מותר לפקוד (למנות) את בני ישראל, אבל בכל פעם שפוקדים אותם - הם צריכים לתת כופר-נפש (מחצית השקל) לה' (לבית-המקדש). אם לא יתנו כופר-נפש - עלול להיות בהם נגף (מגפה). ראו לקראת מפקד האוכלוסין יש לתת כופר.

לפי זה, דוד בכלל לא חטא בכך שמנה את העם! העם הוא זה שחטא בכך שלא נתן כופר-נפש, ולכן - כמו שכתוב בתורה - היה נגף בעם.

מסקנות לימינו

בימינו מתקיים מפקד אוכלוסיה בערך פעם בעשר שנים (המפקד האחרון היה בסוף ה'תשנ"ו). כדי שלא יהיה נגף, כל הנפקדים צריכים לתת כופר נפש לבניין המקדש. פניתי בעניין זה לרבנים, והנה תגובותיהם:

התשובה הזאת מעוררת בעיות אחרות:

  1. ע"פ פסוק 3 נראה שיואב התנגד למפקד: ויאמר יואב אל המלך: ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים, ועיני אדוני המלך רואות; ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה?!
  2. ע"פ פסוק 10 נראה שגם דוד התחרט על מה שעשה: ויך לב דוד אותו, אחרי כן ספר את העם; ויאמר דוד אל ה': 'חטאתי מאוד אשר עשיתי, ועתה ה' העבר נא את עוון עבדך, כי נסכלתי מאד.
  3. גם בהמשך (פסוק 17): ויאמר דוד אל ה' בראותו את המלאך המכה בעם, ויאמר: 'הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי, ואלה הצאן מה עשו?! תהי נא ידך בי ובבית אבי.

אפשר להסביר את כל אלה בפשטות: בנ"י באותו זמן לא היו צדיקים גדולים ולא קיימו כל פרט בתורה. ייתכן גם שאחרי הרעב שהיה בארץ (ראו שמואל ב כא) הם היו מאד עניים, וכל חצי שקל היה חשוב להם מאד. משתי הסיבות האלה, ואולי גם מסיבות אחרות, הם לא נתנו את מחצית השקל שהיו חייבים לתת. יואב מראש חשש שזה מה שיקרה, ולכן ניסה לשכנע את דוד שלא יפקוד את העם. אבל דוד לא ויתר, וכשהעם חטא ונענש - דוד הרגיש שהוא אחראי לכך; הוא גרם להם לחטוא. הוא עבר על "לפני עיוור לא תיתן מכשול".

דוד לימד זכות על העם, והמשיל ל" צאן ", כלומר מתנהגים כמו עדר, לא חושבים בצורה עצמאית, ולכן לא צריך להאשים אותם על כך שהם חוטאים, אלא האחריות מוטלת על המנהיג. לכן הוא ביקש מה' שיעניש רק אותו (זו דרכם של הצדיקים - הם מלמדים זכות על הזולת ולוקחים את האחריות על עצמם גם כאשר הם לא אשמים; אני מכיר מישהי שנוהגת כך גם בחיי היומיום)

אבל עם כל הכבוד לדוד - לא הוא זה שחטא בפועל, אלא העם. ולכן ה' לא קיבל את טענתו של דוד, והעניש את העם כולו.

העם חטאו בכך שלא שילמו מחצית השקל לבניית המקדש; ואכן, המגיפה נעצרה אחרי שדוד קנה את גורן ארוונה ובנה בו מזבח, שהיה השלב הראשון בבניית המקדש.

פירושים נוספים

1. יש מפרשים שהחטא הוא של דוד, שלא לקח כופר, ולא של העם: "אמר ליה הקב"ה לדוד: מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב (שמות ל) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו' מיד (דברי הימים א כא) ויעמוד שטן על ישראל וכתיב (שמואל ב כד) ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל, וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר, דכתיב (שמואל ב כד) ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד" (על-פי רבי אלעזר, תלמוד בבלי, ברכות סב:).

2. ויש מפרשים, שגם דוד וגם העם חטאו באותה מידה - דוד חטא בכך שמנה את העם בלי לקחת כופר, והעם חטא בכך שלא נתנו את הכופר מעצמם, או בכך שעוד לפני כן התעצלו מבניית המקדש: "...וכן אמר דוד:

שמואֶל ב כד17: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאֶתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי".

והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם, שהיה להם לתת השקלים מעצמם, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו. כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים, כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ, וענשם וענשו בזה שוה הוא.  

ועוד, כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב (שמואל ב כד1) ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם. וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב5) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (שמואל ב ז1-2) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה, דוד, מנעו השם יתברך מפני שאמר (דברי הימים א כב8) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה, היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה, שנאמר (שמואל ב ז 6-7) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים. הרי יאשים הכתוב, כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר. ואמר הכתוב עוד, כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית, רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך, ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום." (רמב"ן על במדבר טז 21).


תגובות