קריאה לשלום לאורך הדורות

בדברים כ10 נאמר: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" (ע' דיני שלום ומלחמה בתורה).

אולם, כאשר מעיינים בתנ"ך, לא רואים שמנהיגי ישראל קראו לשלום לפני שיצאו למלחמה. המקרה היחיד הוא משה, שקרא לשלום לסיחון (במדבר כא21, דברים ב26). חז"ל אמרו שגם יהושע שלח אגרות-שלום אל ערי כנען, אולם זה לא כתוב, ובכל-אופן זה לא מסביר את שאר המלחמות בתנ"ך.

יש כמה דרכים להסביר זאת:

1. אפשר להסביר, בכל מלחמה לגופה, מדוע לא קראו לשלום, ולהסיק מכאן שמצוות הקריאה לשלום לא חלה במצב זה. התוצאה תהיה, שמצוות הקריאה לשלום תישאר מצומצמת ביותר וכמעט לא מציאותית.
2. אפשר גם להסביר באופן כללי יותר, שמאחר שמצוות הקריאה לשלום נכתבה בתורה - הקריאה לשלום כבר נחשבת חלק ממעשה המלחמה, ובכל מקום שבו מסופר על יציאה למלחמה, מובן מאליו שלפני המלחמה קראו לשלום. אין צורך לכתוב זאת בפירוש, כמו שאין צורך לכתוב בפירוש את כל שאר הפרטים של מעשה המלחמה - השחזת החרבות, פרזול הסוסים, הריצה, צעקות הקרב וכו'...

כדי להבין טוב יותר את שתי האפשרויות, נבחן אותן במצוה אחרת מתחום אחר - ברכת המזון: במקומות רבים בתנ"ך מסופר על אנשים שאכלו, אולם בשום מקום (כמעט) לא מסופר שהם בירכו אחרי האוכל. לפי שתי האפשרויות שהצגנו למעלה, אפשר להסביר:

1. שברכת המזון אינה מחייבת, לפי התורה, ברוב המקרים, או אפילו בכולם; ומה שכתוב בתורה (דברים ח10) הוא לא מצוה אלא רק תיאור מצב.
2. שמאחר שנכתבה בתורה המצוה של ברכת המזון, הברכה היא חלק בלתי-נפרד מהאכילה, ואין צורך לכתוב אותה בפירוש, כמו שלא כותבים שלפני האוכל פותחים את הפה, לועסים, בולעים וכו'...

מאחר שהסבר 1 מנוגד להלכה המקובלת בתורה שבעל-פה, נראה שהסבר 2 הוא ההסבר הנכון.