ע"פ התורה (דברים טו) צריך לשמוט את כל החובות בסוף השנה השביעית. בנוסף לכך, ע"פ התורה (שם), חייבים להלוות לעניים - גם אם הם מבקשים הלוואה בדיוק לפני סוף השנה השביעית (כך שההלוואה בוודאי תישמט).
אבל בימי הלל הזקן, העשירים לא קיימו את המצווה השניה - הם לא הלוו לעניים לפני שנת השמיטה, והעניים כמעט גוועו ברעב. בעקבות כך תיקן הלל את תקנת הפרוזבול, שמאפשרת לכל אדם שכותב "פרוזבול" בזמן - לגבות את חובו גם אחרי שנת השמיטה.
בעקבות ההיתר נוצר מצב חדש, שונה לחלוטין מהמצב שהתורה התכוונה אליו; מצוות שמיטת-חובות בטלה כמעט לחלוטין, והיום אין לה שום משמעות מעשית.
ההבדל הזה לא נבע משינוי חיצוני במצב של עם ישראל (כגון רעב, גלות וכד'), שחייב את שינוי ההלכה. הוא נבע משינוי פנימי ברצונם של בני-ישראל (העשירים) להקריב מעצמם למען התורה. למעשה, השינוי הזה מהווה כניעה ליצר הרע של העשירים, כדי להציל את העניים. לכן יש להצטער מאד על ההבדל הזה, ולחשוב איך למזער את הנזק - איך להתקרב במידת האפשר למצב שאותו התכוונה התורה ליצור.
אני מציע, בתור התחלה, להנהיג מנהג חדש שיהיה לפחות זכר חיצוני ומוחשי למצווה זו. התקוה שלי היא, שכאשר אנשים יראו את המצוה מתקיימת באופן חיצוני - יתעורר בהם הרצון לקיים אותה גם בחייהם הפרטיים.
לשם כך צריך להלוות למישהו (רצוי לעני) סכום כסף כלשהו תמורת שטר-חוב.
אחר-כך, ביום האחרון של שנת השמיטה (ערב ראש השנה) אפשר לעשות מדורה, להחזיק מעליה את שטר-החוב ולשמוט אותו פנימה (כמו שמבערים חמץ).
אחר-כך אפשר להגיד את התפילה הבאה: "יהי רצון מלפניך שתעזור לנו לחזור בתשובה שלמה, ושנזכה לקיים את המצוה הכתובה בתורה 'וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו', ולא לעבור על המצוה 'כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו', ויהי רצון מלפניך שתשמוט את כל שטרי חובותינו ותקרע רוע גזר דיננו".
מי שלא כתב פרוזבול באותה שנה יכול גם להגיד את הנוסח הבא: "כל חוב שחייבים לי, שלא זכרתיו ושלא ביערתיו - יהיה שמוט ומחול בדעה גמורה ובלב שלם".