קוד: ביאור:משלי כח9 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
לאורך הדורות, נחלקו רבותינו בשאלה איזו משתי הדרכים חשובה יותר; לשאלה זו יש כמה היבטים מעשיים:
רבא ראה את רב המנונא שהיה מאריך בתפילתו. אמר: 'מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!' והוא [רב המנונא] סבר: זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד." (תלמוד בבלי, שבת י., בתרגום לעברית).
ב. האם ראוי לעזוב שיעור תורה כדי ללכת להתפלל? על כך נחלקו רבי זירא ורבי ירמיה: "רבי ירמיה היה יושב לפני רבי
זירא, והיו עוסקים בתורה. הגיע הזמן להתפלל, והיה מפציר בו ר' ירמיה [שיעמדו להתפלל]. קרא עליו רבי
זירא: 'מסיר אזנו משמוע תורה - גם תפלתו תועבה'.
"
(שם). בספר משלי נאמר (משלי כח9): "מסיר אזנו משמוע תורה - גם תפילתו תועבה
",
ורבי זירא הסיק מכאן, שאסור לאדם לעזוב שיעור תורה על-מנת ללכת להתפלל, כי
חשוב יותר לשמוע את מצוות ה' ולקיים אותן, מאשר לבקש ממנו בקשות; אולם,
רבי ירמיה פירש, כנראה, שהפסוק מתייחס רק לאדם שמסיר את אוזנו לגמרי
משמיעת דברי תורה - שלא רוצה בכלל ללמוד תורה ולקיים מצוות אלא רק להתפלל,
רק לחוות חוויות רוחניות. פירושו של ר' ירמיה מתאים יותר לפסוק אחר שמדבר על אוזן (משלי כא13): "אטם
אזנו מזעקת דל - גם הוא יקרא ולא יענה
" (פירוט).
להלכה נפסק, שאדם שתורתו אומנותו, וכן אדם העוסק בצרכי ציבור, אינו רשאי להפסיק מלימוד תורה כדי להתפלל,
(כדעת ר' זירא); ו"אם התפלל, תוך כדי עיסוקו בצרכי הרבים, את התפילה שהייתה אסורה עליו, שהיא
תפילת תועבה... לאחר שסיים את תפקידו תוך זמן
תפילה, חייב לשוב ולהתפלל פעם נוספת כדי לקיים את חיוב התפילה
"
(מתוך
תפילת רופאים - מצוה או עבירה? / הרב נחום נריה, המעיין תשרי ה'תשנ"ג).
ישנם אנשים, שכאשר הם שומעים שוב דבר תורה אותו כבר שמעו בעבר, הם אומרים כלפי המדבר "שמענו, שמענו, ספר משהו חדש". על אנשים כאלה אומר שלמה המלך: מסיר אזנו משמוע תורה, אם אתה מואס בדבר תורה שכבר שמעת, אזי גם תפילתו תועבה, גם תפילתך, עליה אתה חוזר שוב ושוב כל יום, גם היא תיחשב תועבה, מאוסה" (שרוליק בשם אביגדור חכמון).
כל ענין העבודה והתפילה הוא שיוכל לקבל את בחינת המותרות שיש לו לקדוש ברוך הוא עבור האדם. וזה נקרא בחינת תורה, שהיא מתנה הנקראת בחינת מותרות. ולכן מי שמסיר אזנו, היינו שאינו מכין את עצמו לשמוע את בחינת תורה, כי תורה שהיא בחינת מתנה הוא צריך לקבל מאת המלך... אז תפילתו דבר שאינו לצורך, לכן היא נמאסת, כי כל דבר שאין בו צורך הוא נמאס" (הרב ברוך אשלג, מתוך דרגות הסולם).