חוק ההתיישנות

קוד: ביאור:ישעיהו נז16 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ישעיהו נז16: "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף; כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי"

במדינות רבות ישנו "חוק התיישנות", הקובע שאי אפשר לתבוע אדם על פשע אם עבר זמן רב מאז ביצוע הפשע. משך ההתיישנות תלוי כמובן בחומרת העבירה - ככל שהעבירה חמורה יותר, זמן ההתיישנות הוא ארוך יותר. העיקרון של התיישנות נזכר כבר בתנ"ך. ה' מבטיח לעם ישראל, שהכעס שלו על פשעי העבר שלהם לא יימשך לעולם.

הסיבה לחוק ההתיישנות מתוארת בהמשך הפסוק: "כי רוח מלפניי יעטוף, ונשמות אני עשיתי". המפרשים פירשו את הנימוק בכמה דרכים:

1. החרטה והצער בנפשו של החוטא, הגורמים לו להיכנע לפני ה': "ומדרגות התשובה ומעלותיה, לפי גודל המרירות ועוצם היגון... כאשר יעטוף ויצטער הרוח שהוא מלפני, כי הוא מן העליונים, ויעטפו נשמות אשר אני עשיתי, לא אריב עוד ולא אקצוף, כי איך לא אחון וארחם על נפש יקרה אשר הוא מלפני ונשמות אני עשיתי? על כן יקל העון כפי אשר תכבד העבודה והאנחה עליו, כי היגון יבא מאת טוהר הנשמה העליונה, ונרצתה בזה יותר מאשר תרצה ברוב יסורי הגוף ומכאוביו..." (שערי תשובה א יג), "כאשר רוח האדם, שהוא מלפני, שניתן בו מאתי, יעטוף, יודה ויכנע על מעלו... ונשמות שאני עשיתי" (רש"י).

2. הרוחות והנשמות של בני האדם הן מעשה ידי ה', ה' אוהב את מעשה ידיו ומעוניין שיהיה שלום בינו לבין האדם, ולכן בסופו של דבר מפסיק את המריבה: "כי רוח האדם מלפני בא לו ועטפה אותו, והנשמות כולם הלא אני עשיתי, ולכן ראוי לי לרחם עליהם" (מצודות), "...והמשל בזה, כי המלך יחמול על חניכיו ילידי ביתו הקרובים אליו, והם מאצילי ארץ הנכבדים, ויתן להם חנינה יותר מחמלתו על הרחוקים והפחותים, ואמר ונשמות אני עשיתי - לקרבתן אל העליונים, אף על פי שהגוף והכל מעשי ידיו... ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שלושה שותפים יש באדם - אביו ואמו והקדוש ברוך הוא, ולפי שאין לאב ולאם שותפות בנשמה, על כן אמר: ונשמות אני עשיתי..." (שערי תשובה שם) משל למה הדבר דומה - לילדים שהכעיסו את הוריהם. מכיוון שההורים אוהבים את ילדיהם, הם לא ימשכו את המריבה לעולם אלא יחפשו דרכים להשלים עמם.

3. באדם יש יותר מנשמה אחת - לפחות שתי נשמות שונות - נשמה אחת המושכת אותו לפרוק עול ולהתנהג רק על-פי עיקרון העונג, ונשמה שניה המושכת להתקרב אל ה' ולעשות את רצונו. שתי הנשמות הללו נלחמות ביניהן על רוח האדם, וה' יודע את זה שהרי הוא שעשה את הרוח ואת שתי הנשמות, ולכן כשהאדם נכשל ה' לא מטיל עליו את מלוא כובד האחריות, אלא מוכן לסלוח לו לאחר שיתקן את דרכיו.

גם לפי פירוש זה, ההתיישנות מותנית בשינוי ההתנהגות, כפי שנאמר בפסוקים הבאים: ה' קצף על האדם "בעוון בצעו", אבל לאחר שהוא תיקן את דרכיו - "דרכיו ראיתי וארפאהו"; רק לאחר שהאדם תיקן את מעשי הפשע שלו כמיטב יכולתו, מתחילה תקופת ההתיישנות. אולם, לפני שהנביא מדבר על תשובה ותיקון, הוא מזכיר את עיקרון ההתיישנות כדי לתת לפושעים מוטיבציה לתקן את דרכיהם - שיידעו שיש להם תקוה והכעס לא יימשך לנצח.

מקורות ופירושים נוספים

כי לא לעולם אריב

מקורו של הקישור בין פסוקנו לבין חוק ההתיישנות הוא בדברים שנשא גדעון האוזנר בכנסת ישראל: "העקרון של התיישנות הפשע, שהוא מחילת העבירה ברבות הימים, רעיון יהודי הוא ומקורו בתנ"ך, ככתוב: ״כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף״. הזמן מרפא פצעים ומצדיק הושטת יד לפושעים. אולם במה דברים אמורים? — בפושעים שהם עדיין בתחום האנושי, בחוט­אים ששכל האדם והמציאות של חברה מאורגנת מכירים אותם ויכולים לחיות עמהם..." (גדעון האוזנר, דיון בכנסת התשיעית בנושא התיישנות פשעי הנאצים, ה'תשל"ט, מטמון).

רוח

רוב המפרשים פירשו שהכוונה לרוח החיים שבאדם.

אך יש שדרשו שהכוונה לרוח פיסית: "בשעה שהרוח יוצאת מלפני הקב"ה, משברו בהרים ומרשלו בגבעות, ואומר לו 'הוי זהיר שלא תזיק לבריותי', שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, בשביל נשמות שאני עשיתי" (רבי יהושע ברבי חנינא, ויקרא רבה טו א).

ראו גם: רוח = תנועה מהירה של אויר, יצור חי, או מחשבות.

יעטוף

מה משמעות הפועל עטף? ואיך רוח יכולה לעטוף?

1. לפי פירוש אחד, התעטפות היא משל לצער, כמו בפסוקים:

  • תהלים סא3: "מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי, בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי"
  • איכה ב11: "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי, חֳמַרְמְרוּ מֵעַי; נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי, בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה"
  • איכה ב19: "קוּמִי רֹנִּי בליל[בַלַּיְלָה] לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי; שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ, הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת"
כשאדם מצטער הוא מתכנס ו"מתעטף" בתוך עצמו, זה אחד השלבים בתהליך החזרה בתשובה והגאולה.

2-3. לפי הפירושים האחרים, התעטפות היא משל לכניסת הרוח לגוף. הגוף הוא לבוש לרוח - הרוח כביכול מתעטפת במעטה של בשר ועור: "הרוח העוטף ולובש גופם (שהגוף כלבוש לנשמה) מלפני הוא, ואני הוא שעשיתי הנשמות" (שד"ל על בראשית ב7 ע"פ רד"ק, אברבנאל).

4. ויש שפירשו, שהתעטפות היא משל להתעכבות, כמו בפסוק:

  • בראשית ל42: "וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים, וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב" (ראו רש"י).
לפי זה, הפסוק בא ללמד שהתעכבות הרוחות והנשמות לפני ה' דווקא מעכבת את הגאולה: "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר כי רוח מלפניי יעטוף ונשמות אני עשיתי" (רבי יוסי בבלי עבודה זרה ה. או נידה יג:, או רב אסי בבלי יבמות סב. או יבמות סג:), "כי לא לעולם אריב - לאחר זמן הגאולה, ולא לנצח אקצוף - מלגאול, כי רוח אשר לפני... הוא המאחר..." (רש"י על עבודה זרה ה.), "כי... הרוחות שלפני, שגזרתי להיות נולדים קודם... מעכב את הגאולה..." (רש"י על נידה יג:).

כמה נשמות יש?

פסוקנו הוא היחיד בתנ"ך שבו המילה "נשמה" נזכרת בלשון רבים - נשמות. מה משמעות הריבוי?

1-2. רוב המפרשים פירשו שהריבוי מתייחס לאנשים רבים - הנשמות של כל בני האדם הן מעשה ידי ה'.

3. אולם, המילה רוח היא בלשון יחיד, ולפיכך אפשר לפרש שהפסוק כולו מתייחס לאדם אחד, ומכאן שיש לו שתי נשמות: "על פי מה שכתב הרב חיים ויטל ז"ל... לכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות, וכדכתיב ונשמות אני עשיתי...  נפש אחת מצד הקליפה... וממנה באות כל המדות רעות... ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש..." (תניא א א). לאדם יש רוח אחת הצריכה לנווט בין שתי נשמות המושכות אותה לכיוונים מנוגדים; פירוש זה מתאים לתיאוריית הפסיכואנליזה של פרויד (חי כ-130 שנה אחרי בעל התניא), לפיה יש באדם שני כוחות מנוגדים - ה"איד" הפועל לפי עיקרון העונג וה"סופר אגו" הפועל לפי ערכים מוסריים, והאדם עצמו הוא ה"אגו" הצריך לנווט ביניהם.

לפי פירוש זה, שני הפסוקים הבאים מתייחסים לשתי הנשמות - הפסוק הבא מתייחס לנשמה הפורקת-עול "וילך שובב בדרך ליבו", והפסוק שאחריו מתייחס לנשמה החוזרת אל ה' "דרכיו ראיתי וארפאהו".

בעבודת יום הכיפורים, לוקח הכהן הגדול שני שעירים זהים ומפיל עליהם גורלות, ויקרא טז8: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גרלות, גּוֹרָל אֶחָד לה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". שעיר אחד הוא מקריב לה', ואת השעיר השני הוא משלח אל המדבר. יש כאן משל לעבודת הנפש שהאדם צריך לעשות ביום הכיפורים - לזהות את התכונות שלו הבאות מצד הנפש הבהמית ולשלח אותן "לעזאזל" ממנו והלאה, ולזהות את התכונות הבאות מצד הנפש האלהית ולהקדיש אותן לה' (פירושים נוספים).

ראו גם: כמה נפשות יש לאדם? / עצור כאן חושבים.

מאיפה באות הרוח והנשמות?

בתלמוד נזכרו ה"רוח" וה"נשמות" כאחד הדברים שנמצאים ב"רקיע השביעי", הקרוב ביותר אל ה': "ערבות - שבו צדק משפט, וצדקה, גנזי חיים, וגנזי שלום, וגנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים, ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות" (בבלי חגיגה יב ב). "'רוחות' ו'נשמות' חדא היא. ויש מפרשין 'רוח' היא הנשמה העשויה בדמות הגוף, 'נשמה' – נשימה: אליינ"א בלעז" (רש"י שם).

במקומות אחרים בתלמוד אמרו, שהנשמות נמצאות במקום הנקרא "גוף", שהוא מעין מחסן לנשמות שנבראו מבראשית: "אוצר [חדר] יש ושמו 'גוף', ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד, ונתנם לשם" (רש"י על בבלי עבודה זרה ה א, ודומה לזה נידה יג ב), "גוף - פרגוד שחוצץ בין שכינה למלאכים, ושם רוחות ונשמות נתונות, שנבראו מששת ימי בראשית, העתידות להנתן בגופים העתידים להבראות" (רש"י על יבמות סג ב).


תגובות