הצבא צועד על קיבתו

קוד: ביאור:שמות יב4 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

שמות יב4: "- וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה".

בפסוק הקודם ציווה ה' את בני ישראל לקחת שה לבית אבות (למשפחה גדולה), או שה לבית (לכמה משפחות קטנות באותו בית). הפסוק שלנו מוסיף:

ואם תושבי הבית הם מעטים ואינם יכולים לסיים לאכול שה שלם - אז ראש הבית ייקח שה בשותפות עם שכנו הקרוב אל ביתו, לפי מכסה (חשבון) של הנפשות בכל בית;   אתם תכוסו (תחשבו) כל איש לפי הכמות שהוא אוכל, ולפי חשבון זה תחלקו את השה.

מִכְסָה היא חשבון ומניין (רש"י), כמו ב ויקרא כז23: "וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל", מהשורש כסה.  הפועל תָּכֹסּוּ נזכר רק כאן, והוא מהשורש כסס, ולמרות שהשורשים שונים, לפי ההקשר משמעותם זהה, ומשמעות הפועל היא: תחשבו ותספרו (רש"י).

לפי אכלו - הכוונה שיש לחשב לא את מספר האנשים אלא את "כושר האכילה" שלהם - אדם בוגר אוכל יותר מילד או זקן, גבר אוכל יותר מאישה, וכד' (ע"פ רש"י. וראו טבלת צריכת קלוריות לפי גיל ומין).

משני הפסוקים עולה שבני-ישראל נדרשו להתחלק לקבוצות, כאשר בכל קבוצה, מספר האנשים וגילם צריך להיות כזה שהם יכולים לאכול שֶׂה אחד שלם. מהי החשיבות של חלוקה זו? שני פירושים:

1. החלוקה נועדה פשוט למנוע בזבוז בשר. מצד אחד, כל אדם חייב לאכול מבשר הפסח; מצד שני, אסור להשאיר מבשר הפסח לבוקר, ויש לשרוף את הנותר. לכן צריך לוודא, שכל קרבן (שה) יחולק בקבוצה עם "כוח אכילה" מדוייק: "ואם ימעט הבית מהיות משה - ואם יהיו מועטין מהיות משה אחד, שאין יכולין לאכלו, ויבא לידי נותר - ולקח הוא ושכנו וגו'" (רש"י).

2. החלוקה נועדה לארגן את בני-ישראל כצָבָא. כמו כל צבא, הם צריכים להיות מאורגנים בכיתות בעלות כושר-לחימה דומה; וכושר-האכילה הוא קירוב לכושר-הלחימה. הארגון הצבאי הוא שלב חשוב לקראת היציאה לחירות; בני ישראל נקראו צבא לראשונה בהקשר של יציאת מצרים, שמות ו26: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם 'הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם'", שמות ז4: "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים", שמות יב17: "כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם",  שמות יב41: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם",  שמות יב51: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם".

מה זה מִהְיֹת?

1. מקובל לפרש שמִהְיֹת היא צורת מקור של הפועל הָיָה: "אם בני הבית הם מועטין מלהיות להם שה אחד, שאין יכולים לאכלו ויבא לידי נותר" (ר' בחיי).

- אולם השימוש בפועל היה כאן לא ברור, ולכאורה היה מתאים יותר לומר כאן "ואם ימעט הבית מאכול שה".

2. ייתכן שיש לפרש בשינוי חלוקת המילים (כשיטת הרמב"ן בתחילת פירושו לתורה): "ואם ימעט הבית מהיתם שה ". מהיתם - כמו מֵהָתֵם, בניין הפעיל מהשורש תמם, ועניינו לסיים ולכלות, כמו ב יחזקאל כד10: "הַרְבֵּה הָעֵצִים, הַדְלֵק הָאֵשׁ, הָתֵם הַבָּשָׂר, וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה, וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ", דניאל ח23: "וּבְאַחֲרִית מַלְכוּתָם, כְּהָתֵם הַפֹּשְׁעִים, יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת". לפי זה, פירוש הפסוק: "אם אנשי הבית מעטים ואינם יכולים להתם (לסיים לאכול) שה שלם".

תגובות