לאבד עבודה זרה בלי להרוס את הטבע

קוד: ביאור:דברים יב2 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

אחת המצוות שנצטוו בני ישראל לעשות מייד עם כניסתם לארץ ישראל היא:

דברים יב2: " אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן "

הפסוק מצווה על בני ישראל לאבד - להשמיד - את כל המקומות שבהם עבדו גויי הארץ עבודת אלילים, ובפרט, את אותם מקומות שנמצאים בטבע: מקדשים אליליים הבנויים על הרים, על גבעות ומתחת לעצים.

מצד שני, הפסוק אינו מצווה על בני ישראל להשמיד את הטבע עצמו - להרוס את ההרים, את הגבעות או את העצים: " יכול אפילו עובדים ההרים והגבעות אתה מצווה לאבדם? ת"ל:... אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, אלהיהם על הגבעות ולא גבעות אלהיהם, אלהיהם תחת כל עץ רענן ולא עץ רענן אלהיהם. " (רבי יוסי הגלילי, ספרי) .

בתרבות הכנענית, היה קשר הדוק בין כוחות הטבע לבין עבודת האלילים, ולפעמים אף היתה ביניהם זהות מוחלטת - כוחות הטבע היו בעצמם האלים. התורה מצווה על בני ישראל לנתק את הקשר הזה - להשמיד את עבודת האלילים הנמצאת בטבע, אך לא לפגוע בטבע עצמו; הטבע הוא יצירה של ה', ויש לשמור עליו היטב, אך יחד עם זה יש להבין שלטבע אין כוח עצמאי, הוא כפוף לכוח גדול יותר שברא אותו.

בימינו, אין אנו רגילים לפגוש אנשים העובדים את כוחות הטבע, אך העיקרון היסודי של עבודת האלילים - שישנם כוחות עצמאיים שאינם כפופים לבורא - עדיין קיים. הפסוק שלנו מציב בפנינו אתגר: להילחם בפירוד, להחזיר את כל הכוחות והרעיונות למקורם האלהי.


מקורות ופירושים נוספים

החובה לאבד מקומות של עבודה זרה מלמדת אותנו גם על האיסור החמור להסית את הזולת לעבירה: " הרי דברים קל וחומר: מה אילנות, שאינן רואין ואינן שומעין, על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת שרוף וכלה - המטה את חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה. " ( רש"י על ויקרא כ  טו) .

אבד תאבדון

מהכפילות אבד תאבדון למדו חז"ל " שאם קצץ אשרה והחליפה (= גדלה מחדש) אפילו י' פעמים, חייב לקצצה " (ספרי) , " כל מקום שכפל המקור על הפעל - מורה על התמדת הפעולה " (מלבי"ם) , " שצריך לשרש אחריה " ( בבלי עבודה זרה מה ב, בדעת רבנן) . ורבי ישמעאל למד רעיון דומה מהסמיכות לפסוק הקודם: " ומניין, אפילו אבדם פעם אחת יאבדם פעמים הרבה? תלמוד לומר אבד תאבדון , כדברי ר' עקיבה. ומניין, אפילו אבדום ממקום אחת יאבדום מכל המקומות? תלמוד לומר אבד תאבדון . ר' ישמעאל אומר: כל הימים אשר אתם חיים על האדמה - אבד תאבדון " (מכילתא לדברים; ציטוט מתוך מאמר של ישי רוזן-צבי) .

ויש שלמדו מכאן, שניתן לאבד את העבודה הזרה בשני שלבים - בשלב ראשון, תוך כדי מלחמת הכיבוש, יש לגדוע את העצים והמבנים אך להשאיר אותם על עמדם, ולאחר סיום המלחמה יש לחזור ולבער אותם לגמרי: " גידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים, דתני רב יוסף: ונתצתם את מזבחותם – והנח, ושברתם את מצבותם – והנח; 'והנח' סלקא דעתא? שריפה בעי!? אמר רב הונא: רדוף ואחר כך שרוף. ורבי יוסי בר' יהודה, האי סברא מנא ליה? - נפקא לי מ' אבד תאבדון ' " ( בבלי עבודה זרה מה ב, בדעת ר' יוסי בר' יהודה) . ראו גם: ואשריהם תגדעון - ואשריהם תשרפון באש.

הגויים אשר אתם יורשים אותם

החובה לאבד עבודה זרה חלה בכל מקום, לא רק בארץ ישראל; ועל כל האלילים, לא רק על אלילי הכנענים. אם כך, מדוע הכתוב מדגיש "הגויים אשר אתם יורשים אותם"? חז"ל הציעו שתי תשובות:

1. " מגיד הכתוב שהיו הכנענים שטופים בעבודת כוכבים יותר מכל הבבליים " (ספרי) - הכתוב מזהיר את בני ישראל, שבארץ כנען, האתגר לבער עבודה זרה הוא גדול יותר מבמקומות אחרים.

2. " שלא תעשו כמעשיהם ויבואו אחרים ויירשו אתכם " (ספרי) - הכתוב מזהיר את בני ישראל, שאם לא יתמידו במשימה לבער עבודה זרה, הם עלולים לסבול מגורל דומה לזה של הכנענים: " רומז שתקחו מוסר, ממה שאתם יורשים אותם בעבור זה שעבדו עבודה זרה. וכשלא תבערו עבודה זרה יבואו אחרים ויירשו אתכם " (מלבי"ם) .

את אלהיהם

החובה לאבד עבודת אלילים חלה רק על חפצים שהגויים אכן רואים בהם אלים ונוהגים בהם כבוד, ולא על חפצים שהגויים משתמשים בהם לקישוט בלבד. כך הסביר רבן גמליאל, מדוע מותר להתרחץ בבית מרחץ שיש בו פסל של אליל: " אם נותנין לך ממון הרבה, אי אתה נכנס לעבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, וזו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין לפניה. לא נאמר אלא אלהיהם - את שנוהג בו משום אלוה, אסור, ואת שאינו נוהג בו משום אלוה, מותר. " ( משנה עבודה זרה ג ד, בבלי עבודה זרה מד) .

מכאן ניתן גם ללמוד, שאם גוי שבר פסל של אליל, השברים מותרים בשימוש, שהרי הגוי ביטל את ערכו של הפסל והוכיח שכבר אינו רואה בו אלוה.

על ההרים, על הגבעות

מהמילה 'על' ניתן ללמוד, שיש להשמיד כל עבודה זרה שנמצאת על ההרים, כולל, למשל, ציפוי מזהב שעשו עובדי האלילים להר; כל תוספת, שאינה חלק מהטבע, ונעשתה לשם עבודת אלילים - יש להפריד מהטבע ולהאביד.

כך למדו חז"ל גם מפסוק אחר המדבר על חובת השמדת אלילים, דברים ז25: " פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא ": " דכולי עלמא, ציפוי הר אינו כהר (ואסור) " (רב ששת (רש"י), בבלי עבודה זרה מה; וכך פסק סמ"ג לאו מו - שלא ליהנות מציפוי עבודה זרה)

בספר משלי נאמר, שהחכמה האלהית קדמה לבריאת ההרים והגבעות, משלי ח25: " בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ, לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי " ( פירוט). הכנענים, שאינם מחוברים לחכמה האלהית, מתייחסים להרים ולגבעות כאל אלילים או כאל בסיס לעבודת אלילים; המצוה לטהר את ההרים והגבעות מעבודת אלילים נועדה לאפשר לנו להתחבר מחדש אל החכמה האלהית שבטבע.

תחת כל עץ רענן

פולחן אלילי "תחת כל עץ רענן" נזכר במקומות רבים בתנ"ך, והיה נפוץ בעמים רבים ובתקופות רבות; ראו עצים מקודשים.


'תחת כל עץ רענן' לעומת 'ואשריהם תשרפון באש'

הפסוק שלנו מצווה להשמיד את עבודת האלילים הנמצאת מתחת לעצים, אך לא את העצים עצמם; אולם בפסוק הבא נאמר "ואשריהם תשרפון באש" - אשרים הם עצים של עבודת-אלילים, והכתוב אומר שיש להשמיד אותם! איך זה מסתדר?

1. כפי שפירשנו למעלה, הפסוק מלמד שיש להשמיד עבודה זרה אך לא לפגוע בטבע. לפי זה, העץ הנזכר בפסוק שלנו בפסוק שלנו הוא עץ טבעי, שהיה קיים עוד לפני שהאדם הגיע לארץ, בדיוק כמו ההרים והגבעות הנזכרים בפסוק; לכן, גם אם בשלב מאוחר יותר הגיעו בני אדם ועבדו את העץ, אין סיבה להרוס אותו, העץ הוא חלק מהטבע ויש לשמור עליו. לעומת זאת, אשרה היא עץ שנשתל מלכתחילה כדי להוות עבודת אלילים, הוא לא חלק מהטבע אלא מעשה ידי אדם, ולכן יש להשמיד אותו יחד עם כל שאר התוספות המלאכותיות שהוסיפו עובדי האלילים. כך, כנראה, פירש רבי יוסי הגלילי: " מפני מה האשרה אסורה? מפני שיש בה תפוסת יד אדם, וכל שיש בה תפוסת יד אדם - אסור " ( משנה עבודה זרה ג ה) .

2. ויש שפירשו, שהפסוק רק נותן סימני זיהוי למציאת מקדשים אליליים: " כל מקום שאתה מוצא הר גבוה, וגבעה, ועץ רענן - דע שיש שם עבודת כוכבים, לכך נאמר על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן " (רבי עקיבא, ספרי, משנה עבודה זרה ג ה) , " התורה באותותיה נאמרה, שלא יאמרו ישראל 'האיך אנו מצווים על איבוד ע"ז והם חבויים?!' תלמוד לומר 'על ההרים' " (מכילתא) . לפי זה, העצים אינם חלק מהותי מהטבע שיש לשמור עליו, ויש להשמיד גם את העצים: " שאין לנו לדרוש מיעוטא מתחת עץ רענן, שלא נאמר אלא למסור להם סימני מקום שרגילין אמוריים לעבוד שם עבודת כוכבים, כדי שיחפשו ישראל שם ויבערום " (רש"י על בבלי עבודה זרה מה א) . אולי הסיבה לכך היא, שלעצים יש תחליף, אפשר לשרוף את העצים שהפכו לעבודת אלילים ולשתול במקומם עצים חדשים (אך לא מצאנו חובה מפורשת להשמיד את ההרים והגבעות).

גם לפי פירוש 1 הפסוק בא לתת סימן, אולם לפי פירוש 1 אין מדובר בסימן סתמי אלא בסימן מהותי - הוא מבטא את הקשר ההדוק של עבודת האלילים הכנענית לכוחות הטבע; ולכן מסתבר שיש להסיק מהפסוק גם מסקנה מעשית - לנתק את הקשר בין עבודת האלילים לבין הטבע - כפי שפירשנו למעלה.

מקרי ביניים

חכמי התלמוד דנים במספר מקרי ביניים:
  • עץ שנשתל על-ידי אדם, אבל לא לשם עבודה זרה אלא לשם נוי או למטרה אחרת, ורק לאחר שגדל, הפכו אותו לעבודת אלילים והתחילו לעבדו: " באילן שנטעו ולבסוף עבדו קמיפלגי: תנא קמא סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר, ורבי יוסי הגלילי סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור... מפני שיש בה תפיסת ידי אדם... ואף רבי יוסי בר יהודה סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור... " (רב ששת, בבלי עבודה זרה מה א) . כולם מסכימים שעץ שנשתל לשם עבודה זרה אסור, ולענ"ד (למרות שזה לא כתוב בפירוש), כולם מסכימים שעץ שצמח בטבע מותר, שהרי אין בו תפיסת ידי אדם כלל. השאלה היא, האם מעשה שעשה אדם בתום לב, ללא כוונה של עבודת אלילים, הופך להיות חלק מהטבע שיש לשמור עליו? או שמא כל מעשה ידי אדם הוא רק תוספת מלאכותית לטבע, שמותר להרוס אותה כאשר היא משמשת לעבודת אלילים? (וראו גם ואשריהם תגדעון - ואשריהם תשרפון באש).
  • אבנים שנחצבו מהר או מגבעה ששימשו לעבודת אלילים, לצורך בניית מזבח לה': " המשתחוה להר - אבניו מהו למזבח? יש נעבד במחובר אצל גבוה, או אין נעבד במחובר אצל גבוה? ואם תמצי לומר: יש נעבד במחובר אצל גבוה - מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא? " (רמי בר חמא, עבודה זרה מו.) . כולם מסכימים, שלאדם פשוט מותר להשתמש באבנים אלה, שהרי, כפי שלמדנו, הטבע אינו נאסר, גם אם הגויים עובדים אותו; כולם מסכימים גם, שבמקדש דרושה רמה גבוהה יותר של קדושה, ויש דברים שלאדם פשוט מותר להשתמש בהם ובמקדש אסור, למשל: בהמה שעובדי האלילים הפכו אותה לאליל ("פר קדוש") מותרת בשימוש לאדם פשוט, אך אסורה להקרבה על המזבח. השאלה היא, האם עיקרון זה חל גם על אבנים המחוברות לקרקע?

חובת השמדה לעומת איסור הנאה

יש טוענים, שבבית מדרשו של רבי עקיבא פירשו את הפסוקים המדברים על השמדת עבודה זרה בצורה מתונה יותר ממה שנראה מפשוטו של מקרא - לא כחובה להשמיד את המקומות שבהם עבדו אלילים, אלא רק כאיסור ליהנות מהם ולהשתמש בהם; זאת בניגוד לבית מדרשו של רבי ישמעאל, שפירש את הפסוקים כפשוטם, כחובת השמדה. ראו הפולמוס על חובת השמדת עבודה זרה בספרות התנאית / ישי רוזן-צבי, מכון הרטמן.


מאמרים נוספים - באדיבות גוגל

  • " את כל המקומות - בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר " (רבי עקיבא, בבלי עבודה זרה נא ב)
  • " אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין עבודת כוכבים הוי תלוש דאמר מר המשתחוה לבית שלו אסרו ואי ס"ד הוי מחובר  (דברים יב, ב) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם לענין הכשר זרעים תנאי היא " ( חולין טז א)
  • " ותשמישיה ונויה, בין של נכרי בין של ישראל – אינן אסורין עד שישתמשו בהן, דכתיב: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים" וגומר. כלומר: תאבדון אותם ולא תהנו מהם. ואמרו חכמים ז"ל דהאי "מקומות" על כרחך פירושו דבכלים שנשתמשו בהן לעבודה זרה הכתוב מדבר, דאי במקומות שעבדו שם ממש הא לא מיתסרי, דכתיב בסיפא דהאי קרא: "אלהיהם על ההרים" וגומר, שפירושו תאבדון את אלהיהם שעל ההרים – ולא ההרים עצמן שהם המקומות שעבדו שם. ואם כן על כרחך מאי דקאמר ברישא דקרא "אבד את כל המקומות" וגומר – בכלים שנשתמשו בהן לעבודה זרה הכתוב מדבר, שהם גם כן נכללין במקומות אשר עבדו שם וגומר, שהרי בהם עובדין לה. ומדסיים "אשר עבדו" ולא כתיב "אשר עשו לה" שמע מינה שאין חייב לאבדן, כלומר: שאינן אסורין בהנאה אלא עד שיעבדו בהן לעבודה זרה. ופסוק זה במשמשי עבודה זרה של גוים נאמר. והרי הדברים קל וחומר: ומה עבודה זרה של גוים, שהיא עצמה אסורה מיד כדילפינן מקרא, ואפילו הכי לא אסר משמשיה אלא עד שיעבדו בהן, עבודה זרה של ישראל שהוא עצמה אינה אסורה אלא עד שתיעבד, משמשיה מבעיא, דלא עדיפי מעבודה זרה עצמה; וכיון שמשמשיה דהיינו הכלים משמשין לה בהן אינן אסורין עד שיעבדו – כל שכן נויה שאינן אסורין עד שיעבדו. ונויה דאסורה גם כן בפירוש בקרא "לא תחמוד כסף וזהב עליהם", כלומר כסף וזהב שעליהם, דהיינו דבר של נוי שלהן לא תחמוד אלא תשרפנו גם כן, דעל "תשרפנו באש" דלקמיה קאי " ( לבוש יורה דעה קלט)
  • " כל המוציא שכבת זרע לבטלה... כאילו שופך דמים, שנאמר  (ישעיהו נז, ה) הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אסי אמר כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא תחת כל עץ רענן וכתיב התם  (דברים יב, ב) על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן " ( נידה יג א)
  • " אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם (י"ב, ב')    פשוט הדבר שאין הכוונה לאבד את המקומות עצמם כי זה לא יצויר, כי מקומות הם יסודיים ונצחיים, ולא שייך בהם איבוד וגם כי מחובר לא נאסר, אך הכוונה לאבד את כל הדברים שנשתמשו בהם לעבודה זרה והם נמצאים במקומות ההם, והלשון מקוצר ובא תחת אבד תאבדון את כל הדברים אשר במקומות אשר עבדו שם הגויים.   ומצינו לשונות ועניינים שחסרת בהם מילת הקישור "אשר", כמו בישעיה (ד, י"ח) ואחרי לא יועילו הלכו – תחת ואחרי אלילים אשר לא יועילו: ובתהלים, פ"ח) יום צעקתי – תחת יום אשר צעקתי, ובאיוב (ג') עם שרים זהב להם  - תחת עם שרים אשר זהב להם, ועוד שם (כ"ח) ארץ ממנה יצא לחם – תחת ארץ אשר ממנה יצא לחם, ועוד כהנה.  (עי' "תוספת ברכה")

    אבד תאבדון - עקירת ע"ז מארץ ישראל קודמת לבנין בית המקדש (נצי"ב)

    חייבים לאבד ולא מהני ביטול: ולמה? אשר אתם יורשים  אותם את אלוהיהם. אתם קבלתם את אלוהיהם וע"ז ותשמישי ע"ז של ישראל לא מהני ביטול. (בשם הגר"א)

    …הפסוק הוא גם הבטחה: תחילה תאבד במעשה ואחר כך תאבדון את הרושם (של הע"ז) שנעשה בלב! ("שפת אמת")

    תחת כל עץ רענן -אילני סרק רעננים ביותר ואילני פירות כפופים תחת פירותיהם ועל זה נאמר אבד תאבדון, את ההתנשאות של סרק. (מאור ושמש) " ( צבי פנטון, והיה ה' למלך על כל הארץ - על פרשת ראה, אתר קטיף.נט)


תגובות