קוד: הברכות והקללות ההסטוריות בתנ"ך
סוג: מבנה2
מאת: אראל
אל: מגדים מא
פרשת הקללות בדברים כח נחלקת לשני חלקים. במאמר זה נתאר את החלק השני - דברים כח 46 - 68, ואת ההקבלות הניגודיות שבין פרשה זו לבין הברכות בפרשת ' עקב '. הסדר בטבלה הוא הסדר בפרשת הקללות.
|
הקללה ( דברים כ " ח מו - סט ) |
פסוק בקללה |
הברכה ( דברים ז '- ח ') |
פסוק בברכה |
|
|
46 |
|
ז19 |
|
|
47-48 |
|
ח9 |
|
ישא
ה’ עליך גוי מרחק מקצה הארץ
,
כאשר
ידאה הנשר
:
גוי
,
אשר
לא תשמע לשנו
.
גוי
עז פנים
,
אשר
לא ישא פנים לזקן
,
ונער
לא יחן
ואכל
פרי בהמתך ופרי אדמתך
,
עד
השמדך
,
אשר
לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר
,
שגר
אלפיך ועשתרת צאנך
--
עד
האבידו אתך
ואכלת
פרי בטנך
,
בשר
בניך ובנתיך
,
אשר
נתן לך ה’ אלהיך
-
במצור
ובמצוק אשר יציק לך איבך
.
האיש
הרך בך והענג מאד
-
תרע
עינו באחיו ובאשת חיקו וביתר בניו אשר
יותיר
.
מתת
לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל
,
מבלי
השאיר לו כל
-
במצור
ובמצוק אשר יציק לך איבך בכל שעריך
.
הרכה
בך והענגה
,
אשר
לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג
ומרך
-
תרע
עינה באיש חיקה
,
ובבנה
ובבתה
.
ובשליתה
היוצת מבין רגליה
,
ובבניה
אשר תלד
,
כי
תאכלם בחסר כל
,
בסתר
-
במצור
ובמצוק אשר יציק לך איבך בשעריך
|
49-57 |
ואהבך
,
וברכך
והרבך
;
וברך
פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך
ויצהרך
,
שגר
אלפיך ועשתרת צאנך
,
על
האדמה
,
אשר
נשבע לאבתיך לתת לך
ואכלת
את כל העמים
,
אשר
ה
'
אלהיך
נתן לך
--
לא
תחוס עינך עליהם
;
ולא
תעבד את אלהיהם
,
כי
מוקש הוא לך
|
ז 13 16 |
|
|
58-61 |
והסיר
ה
'
ממך
,
כל
חלי
;
וכל
מדוי מצרים הרעים אשר ידעת
,
לא
ישימם בך
,
ונתנם
,
בכל
שנאיך
|
ז15 |
|
ונשארתם
במתי מעט
,
והיה
כאשר שש ה’ עליכם
,
להיטיב
אתכם ולהרבות אתכם
-
כן
ישיש ה’ עליכם
,
להאביד
אתכם ולהשמיד אתכם
;
ונסחתם
מעל האדמה
,
אשר
אתה בא שמה לרשתה
|
62-63 |
ואהבך
וברכך והרבך
...
על
האדמה
,
אשר
נשבע לאבתיך לתת לך
|
ז13 |
|
והפיצך
ה’ בכל העמים
,
מקצה
הארץ ועד קצה הארץ
;
ועבדת
שם אלהים אחרים
,
אשר
לא ידעת אתה ואבתיך
-
עץ
ואבן
|
64 |
ואכלת
את כל העמים
,
אשר
ה
'
אלהיך
נתן לך
--
לא
תחוס עינך עליהם
;
ולא
תעבד את אלהיהם
,
כי
מוקש הוא לך
|
ז16 |
|
ובגוים
ההם לא תרגיע
,
ולא
יהיה מנוח לכף רגלך
;
ונתן
ה’ לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון
נפש
.
והיו
חייך תלאים לך מנגד
;
ופחדת
לילה ויומם
,
ולא
תאמין בחייך
.
בבקר
תאמר מי יתן ערב
,
ובערב
תאמר מי יתן בקר
-
מפחד
לבבך אשר תפחד
,
וממראה
עיניך אשר תראה
.
והשיבך
ה’ מצרים באניות
,
בדרך
אשר אמרתי לך
'
לא
תסיף עוד לראתה
';
והתמכרתם
שם לאיביך לעבדים ולשפחות
,
ואין
קנה
|
65-68 |
כי
תאמר בלבבך
: '
רבים
הגוים האלה ממני
;
איכה
אוכל להורישם
?'.
לא
תירא מהם
!
זכר
תזכר את אשר עשה ה
'
א
-
להיך
לפרעה ולכל מצרים
|
ז17-18 |
נסביר את ההבדלים:
בפסוק 46: במקום לעשות אותות ומופתים נגד מצרים (כפי שעשה בעבר), ה' יעשה אותות ומופתים נגד ישראל. נחזור לניגוד זה כשנדון בפסקה האחרונה בקללות – פסוקים 65-68
בפסוקים 47-48: במקום שבני - ישראל ישבו בארץ שאין בה מחסור, וישתמשו בברזל שיפיקו ממנה -- הם יסבלו ממחסור ומעול - ברזל.
בפסוקים 49-57:
במקום שבני
- ישראל
יזכו לברכה בפרי הבטן,
בפרי הבהמה
ובפרי האדמה,
ויאכלו את כל אויביהם
--
אויביהם יאכלו את פרי הבהמה
ופרי האדמה
של בני ישראל,
ובני ישראל
יאכלו את פרי בטנם
הם.
פירוט מבנה הקטע
בפסוקים 58-61:
במקום שה'
ירפא את בני
- ישראל
מכל מחלה אפשרית ובפרט ממדוי מצרים
--
ה'
מביא עליהם כל מחלה אפשרית
ובפרט את מדוי מצרים.
נשים לב גם,
שהקללה מנוגדת לא רק לברכה
בפרשת
' עקב
',
אלא גם להבטחה המתוארת בסוף
שמות טו: "כל
המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך
,
כי
אני ה'
רפאך
".
אתייחס לנקודה זו בהמשך.
בפסוקים 62-63:
במקום שה'
ירבה את בני
- ישראל
ויושיב אותם על אדמתם
-- ה'
ממעיט את בני ישראל ומסיח
אותם מעל אדמתם.
נשים לב גם כאן,
שהקללה מנוגדת לא רק לברכה
בפרשת
' עקב
',
אלא גם לברכה שבה נתברכו ישראל
כשהיו במצרים: "ובני
ישראל פרו וירבו וישרצו ויעצמו במאד מאד
" (שמות א).
בפסוק 64
ההקבלה ברורה:
בברכה
-- ה'
נותן לעם ישראל לאכול את כל
העמים,
והם לא עובדים את אלהיהם
[
ייתכן
שניתן להסיק מכאן,
שהפסקה
"
לא
תחוס עינך עליהם ולא תעבוד את אלהיהם כי
מוקש הוא לך
"
אינה
מצווה אלא תיאור מצב – משה מברך את עם
ישראל שיאכלו את כל אויביהם ולא יושפעו
ממעשיהם. ] ;
ובקללה
-- ה'
מפיץ את ישראל בכל העמים,
והם נאלצים לעבוד את אלהיהם.
מעיון מדוייק בפסוקים נראה שיש הבדלים משמעותיים בין הקללה בפסוק 64 לבין הקללה בפסוק 36 [ רוזנברג טען, שהקללה בפסוק 64 היא וריאציה של הקללה בפסוק 36, ולכן שייך את שתי הקללות לאותו קובץ. טענה זו נובעת, שוב, מהגישה שמתעלמת מההבדלים בין הפסוקים, ומסיקה מכאן שיש כפילויות. כפי שהסברתי בפנים, כשיש הבדלים - אין כפילויות. ]:
בפסוק 64 מתוארת
גלות סופית וכוללת,
שבה מפיץ ה'
את ישראל ב
'כל
העמים
';
בפסוק 36 מביא ה'
את ישראל רק אל
'גוי
'
אחד,
וכפי שהוסבר
כאן
--
קללה זו בכלל אינה מחייבת
שכל העם יצא לגלות
(ייתכן
שהכוונה רק למנהיגי ישראל, כנ"ל).
בפסוק 64 נאמר
"ועבדת
שם אלהים אחרים
,
אשר
לא ידעת אתה ואבתיך
",
ובפסוק 36 נאמר
"...
אל
גוי
,
אשר
לא ידעת אתה ואבתיך
":
כי בפסוק 64 הדגש הוא על
הניגוד בתחום הרוחני
(עבודת
אלהים לא מוכרים),
ובפסוק 36 הדגש הוא על הניגוד
בתחום הלאומי
(השפלה
לאומית אצל גוי לא מוכר).
בפסוקים 65-68:
הקטע המקביל מפרשת
' עקב
'
בא להרגיע את ישראל,
שלא יפחדו מהגויים שיפגשו
בארץ,
כי ה'
יעשה להם כפי שעשה למצרים.
בקללות שבפסוקים סה
- סח
מתואר מצב הפוך:
בני ישראל יוצאים לגלות,
פוחדים
לילה
ויומם
,
ולבסוף ה'
משיב אותם למצרים.
המשך הקטע בפרשת
" עקב" (ז19),
שמזכיר את האותות והמופתים
שעשה ה
'
נגד מצרים,
מנוגד לקללה הפותחת את המחצית
השניה של הקללות
(פסוק 46)
– שבה ה'
עושה אותות ומופתים נגד ישראל.
המשותף
לכל הקללות במחצית זו הוא,
שבכולן מתואר היפוך של אחד השלבים
בגאולת ישראל:
בפסוקים 46-57 מתואר היפוך התהליך של כיבוש הארץ בימי יהושע (כמו שהוסבר למעלה);
בפסוקים 58-61 מתואר היפוך התהליך של ריפוי בני ישראל ממכות מצרים;
ובפסוקים 62-68 מתואר היפוך התהליך של ריבוי בני ישראל במצרים ויציאת מצרים.
השלבים מתוארים
בסדר כרונולוגי הפוך
(קודם בני ישראל
התרבו במצרים ויצאו ממצרים,
אחר
כך
ריפא ה' את
בני ישראל ממדוי מצרים,
ולבסוף הביא אותם אל הארץ).
התהליך
של ריפוי בני
ישראל
ממדוי מצרים נזכר בתורה רק ברמז
--
בסוף שמות טו
,
כמו שנאמר למעלה.
אולם חז"ל
ייחסו חשיבות רבה לתהליך זה.
לדברי חז"ל
,
חמישים הימים
שעברו בין יציאת מצרים לבין מתן תורה
נועדו רק לשם ריפוי בני ישראל מ
'
מדוי
מצרים
'.
הם המשילו את
עם ישראל לבן
מלך
שחלה,
והמלך קבע שעליו
לנוח חמישים יום לפני שיחזור לבית
הספר,
כדי שיבריא
ויתחזק.
במדרש אחר מתארים חז"ל
איך ה'
ריפא את כל
בעלי
המומים
בעם ישראל כאשר הם עמדו לפני הר סיני,
כדי לקיים את
הפסוק
"
כלך
יפה רעיתי ומום אין בך
"
ואין כאן מקום
להאריך בזה.