אשו משום חציו או אשו משום ממונו

קוד: שמור על האש בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: אראל

אל:

שמות כב5: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ, וּמָצְאָה קֹצִים, וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה - שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה"

מדוע הפסוק נכתב בצורה מסורבלת וארוכה - מדוע לא נכתב פשוט "כי יבער איש גדיש רעהו, שלם ישלם"?

בתלמוד בבלי (בבא קמא כב.), נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, מי בדיוק אחראי לשלם על נזקי אש: "רבי יוחנן אמר: אשו משום חציו, וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו"
כלומר:

בדרך-כלל, מי שהבעיר את האש הוא גם מי שהאש שייכת לו, אבל לפעמים אלה אנשים שונים, למשל:

בהמשך הסוגיה מובאות דוגמאות נוספות לכך:

כעת נחזור לפסוק שהתחלנו ממנו: הפסוק מדבר על אש שיוצאת מעצמה - "כי תצא אש"; ומסיים " שלם ישלם המבעיר את הבעירה"; הניסוח הארוך והמסורבל (לכאורה) של הפסוק בא ללמדנו, שמי שהדליק את האש הוא שצריך לשלם - כדעת רבי יוחנן. ואכן, כך נאמר בהמשך הסוגיה: "אמר רבא: קרא ומתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן: קרא - דכתיב "כי תצא אש" - תצא מעצמה, "ישלם המבעיר את הבעירה", שמע מינה אשו משום חיציו; מתניתא - דתניא: פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו, לומר לך אשו משום חציו".
ראו גם: נזקי בור לעומת נזקי אש

תגובות