רבנים רבים טוענים, שהדרך האידיאלית לקיים את מצוות השמיטה היא ע"י
אוצר בית דין (למשל
הרב יובל שרלו - שבתון בהר-בחוקותיי ה'תשס"ו, מדור אקטואליה ). בשיטה זו,
החקלאים אינם מעבדים את הקרקע; הם רק עושים הכנות לשמיטה (כגון זריעת יבולים לפני השמיטה) ופעולות שמותר לעשות בשמיטה (כגון השקייה ופעולות אחרותל שנועדו למנוע את מותם של העצים). החקלאים אוספים את הפירות שצומחים מעצמם בשמיטה, מעבירים אותם לשליחי בית-הדין, ואלה מחלקים את הפירות לצרכנים תמורת השתתפות בהוצאות. הכסף שמשלמים הצרכנים מחולק בין שליחי בית הדין לבין החקלאים. אמנם ע"פ התורה אסור לעשות מסחר בפירות שביעית, אך התומכים של אוצר-בית-דין טוענים שלא מדובר במסחר, כי הצרכנים משלמים על הובלת הפירות לשוק ולא על הפירות עצמם.
לכאורה, לשיטה זו יש יתרון על פני
היתר המכירה - שהחקלאים אינם מעבדים את הקרקע,
ובכך מקיימים שתיים ארבע המצוות העיקריות של השביעית (
האיסור לעבד את הקרקע בשביעית ,
והמצוה להשבית את הקרקע בשביעית ). אולם, לאחר שעיינתי בכמה ספרים ודו"חות המתארים את השימוש ב"אוצר בית דין" בשמיטות האחרונות הלכה למעשה, הגעתי למסקנה שהחסרונות מרובים מהיתרונות:
-
בשמיטה יש מצוה נוספת -
איסור לאסוף יבול בכמויות מסחריות . מצוה זו אינה מתקיימת כראוי. היבול נאסף בכמות מסחרית, ולא רק לפי הצורך. בית-הדין אוסף את רוב הפירות מהשדה, ולא יודע מראש האם כל הפירות יחולקו, ולכן במקרים רבים הפירות נרקבים בחנויות ונזרקים, בעוד שלפי התורה - הפירות שאינם משמשים למאכל אדם צריכים להישאר בשדה, עבור עניים שאין להם כסף לשלם על הובלה ומעדיפים לקטוף את הפירות בעצמם, או עבור החיות.
-
בשמיטה יש גם
מצוה להפקיר את הקרקע ואת יבולה כך שכולם יוכלו ליהנות מהם באופן שווה . אולם בית הדין, המעוניין להחזיר לעצמו ולחקלאיו את ההוצאות שהוציאו על הכנת השדה לשמיטה, מונע מאנשים להיכנס לשדה באופן חופשי (לפחות בחלק מהמקרים). כך שגם אם נשארים פירות על העצים, וגם אם יש מובטלים עניים שמעוניינים לקטוף אותם בעצמם בלי לשלם, הם לא יוכלו לעשות זאת; בית הדין ימנע מהם את הכניסה (לפחות בחלק מהמקרים). כך, אחד הרעיונות המרכזיים של השמיטה - שהארץ שייכת לה' ולא לבשר ודם - אינו מתקיים.
תומכי השיטה מביאים כמקור את התוספתא, בה נאמר שבשנת השמיטה היה בית-הדין מעמיד שומרים על השדות שהופקרו, ודואג לחלק את הפירות שהופקרו באופן הוגן; אולם,
בית-הדין שנזכר בתוספתא הוא בית-הדין הגדול, שמייצג את כלל ישראל. בימינו, יש הרבה ארגונים שקוראים לעצמם "בית דין" (בד"ץ הרב וייטמן מתנובה, בד"ץ העדה החרדית, בד"ץ בית יוסף, ועוד);
כל "בית דין" מייצג קבוצה מצומצמת מתוך עם ישראל; השם "בית דין" הוא מטעה - אין שום קשר בין התארגנות פרטית של מיעוט מתוך עם ישראל, לבין בית הדין הגדול של כלל ישראל שנזכר בתוספתא.
אין כל הצדקה לכך שארגון מסויים, שמייצג רק חלק מעם ישראל, ישתלט על שדה מסויים, וישתמש בו כדי לפרנס את שליחיו; זה מנוגד לדרישת התורה להפקיר את השדות לכולם.
גם המצוה להשבית את הקרקע בשביעית אינה מתקיימת באופן מלא. המשכורת של החקלאים תלויה בכמות הפירות שיצמחו, ולכן יש להם אינטרס להקל באיסורים, ולבצע (למשל) מלאכות שאסורות מדרבנן. הם מסתמכים על הרבנים המתירים לבצע מלאכות כאלו "בשעת הדחק". אולם, על-פי התורה, החקלאי לא אמור להתפרנס מהפירות שצומחים בשדה שלו בשביעית, ולכן אין כאן "שעת הדחק".
המשכורת של החקלאים מבוססת באופן עקיף על התשלום שמשלמים הקונים על הפירות שצומחים בשנת השמיטה; תשלום זה אינו מובטח מראש - אין כל הבטחה בתורה, שבשנת השמיטה יגדלו פירות רבים, גם לא בדרך נס והשגחה; בוודאי שאין הבטחה שכל הפירות יימכרו. לכן, אי-אפשר לשתף בכך חקלאים רבים. בנוסף לכך, במקרים מסויימים, ההכנסות ממכירת הפירות בשנת השמיטה אינן מספיקות, ואז החקלאים, שעבדו קשה במשך השמיטה ע"פ הוראות בית-הדין, לא מקבלים משכורת - ויש בכך איסור של הלנת שכר שכיר, וגם חילול שם ה' (ויש חקלאים שעד היום, כשהם שומעים "אוצר בית דין", הם אומרים "אני לא רוצה לשמוע, זו הונאה").
"אוצר בית-דין" נראה, כלפי חוץ, בדיוק כמו מכירה רגילה - לוקחים פירות ומשלמים כסף; אפילו המחיר נקבע לכל פרי בנפרד, בדיוק כמו בשנה רגילה. כך שהצרכנים אינם משתתפים כלל בקיום המצוה - הם רק משלמים יותר כסף על אותו מוצר.
בנוסף לכך, הדרך של "אוצר בית דין" לא עובדת; בשנת השמיטה האחרונה (שנת ה'תשס"א), נעשה ניסיון להקים אוצר בית דין גדול וכלל-ארצי ע"י תנובה, אולם הניסיון גרם לתנובה הפסדים גדולים, והם כנראה לא יהיו מעוניינים לבצע אותו שוב.
לדעתי הסיבה לכך היא, שהדרך הזו באופן עקרוני אינה דרך טובה ואינה מתאימה לדרך של התורה. על-פי התורה,
פרנסתם של הצרכנים ושל החקלאים צריכה להיות מבוססת על יבול השנה השישית , ולא על יבול שאמור לצמוח בשנה השביעית.