דרכים שונות בחינוך על-פי המקרא

קוד: דרכים שונות בחינוך על-פי המקרא בתנ"ך

סוג: הבדלים1

מאת: השליחה

אל:

1. דרך הרמיזה: דרך זאת שיתכן אף שאיננה דרך, מתאימה לאדם החכם מאוד, מקורה באפשרות הסבר לפסוק ו' בספר מלכים א' פרק א' : " וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר, מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ ".

דוד המלך עומד למות, הגיע הזמן למצוא לו יורש, בנו הגדול והמוצלח אדוניה צובר נאמנים ומתחיל להכתיר את עצמו תחת אביו ללא בקשת רשות אלא מתוקף היותו הבן הגדול והמוכשר

פסוק ו' בא להסביר את אדוניה ואת תהליך ההמלכה של עצמו.

אפשר ללמוד מכאן: שהאדם החכם מאוד איננו צורך שילמדו אותו משום שבטבעו נוטה הוא לחפש לבד את השכלת הטוב והישר מהחיים ומהמציאות הסובבים אותו עד כדי כך שאם תמצא בו טעות מובחנת שתדרוש רמיזה לטעותו מסביבתו כבר ייסוב לו צער מהדבר, כלומר-  יש ילד שלא צריך לגעור בו, כל שכן להענישו ולהכותו, אלא מספיק לומר לו "מדוע אתה עושה כך.." הוא ילד בעל תובנה, חכם וטוב ששואף לשלמות ללא כשלון ועצם ההבנה המינימאלית ביותר שהוא טעה כבר הייתה מעציבה אותו ע"כ יותר מרמיזה לא צריך וגם ברמיזה אין צורך להרבות.  

2 . דרך הדיבור : משלי י'ג פסוק כ'ד - "  חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ;    וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר"

רצה לומר שמי שחוסך את השבט מבנו כאילו שונא אותו מפני שהתוצאה היא שיגיע לדברים רעים בחייו שיכל למנוע זאת אביו, לעומת זאת אפשר לראות את המשך הפסוק כהדרגה בקשר הורה וילד:

למעשה ניתן להבין מהפסוק 3 התייחסויות של האב כלפי בנו, הפסוק מגדיר את האב שאינו מחנך את בנו כשונא לעומת זאת ניתן להבין שהאב המדקדק בחינוך בנו משחר ילדותו ("שיחרו") נקרא אוהב ומכיוון שמחנכו מתחילת ילדותו (שחר) נראה שדיבור והסבר על הטוב והישר והקניית הרגלים נכונים מספיקים, כך שאין צורך להגיע לגערות והכאה, לעומתו מגדיר הפסוק את האב שאינו מדקדק על חינוך בנו "משחרותו " כמי שאינו שונא בנו אך לא הגדירו כאוהבו משום שהנטיות והדרכים השליליות הספיקו להתפתח בילד ועכשיו כדי לתקנם נזקק האב להכותו בשבט.

כלומר- אם אתה אוהב את בינך- אמור לו דברי מוסר עוד בהיותו צעיר מאוד ובכך תמנע ממנו להגיע לשלב ב'= הילד גדל והפך להיות עומד על דעתו אך עדיין ילד ובר חינוך וההורים לא חינכו אותו עד אז וחסכו ממנו "מוסר" תוצאה- התפתחו אצלו תכונות שליליות, עתה נזקקים ההורים לתקן את הנטיות השליליות שהוטמעו בילד בכוח "השבט" לכן קשה לומר שההורים אוהבים את הילד אך עדיין יכולים לתקן חינוכו ע"י ההכאה בשבט ואם יעשו כן, יוכח ש אינם שונאים אותו, אם גם עכשיו לא יפעלו בדרך הנאותה לחינוכו כלומר- הכאה בשבט, הנטיות השליליות ימשיכו להתקיים ואף לגדול בילד וע"י כך יגיע לידי חטאים ומעשים שלילים מאוד ולכן הורה כזה יקרא – שונא בנו.

לסיכום: 3 מצבים: אוהב, לא שונא, שונא. 

3 . דרך הגערה : משלי י'ז פסוק י'- "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין--    מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה"

הפסוק מתאר לנו בצורה השוואתית שדרך החינוך במבין היא לכל היותר "גערה" ייתר על זאת מלמדנו הפסוק שהתועלת המופקת בגערה למבין טובה יותר מהתועלת המושגת מהכאת הכסיל שלפי פסוקים שיבואו בהמשך נראה שזוהי הדרך הנכונה לכסיל וללץ= הכאה.  

4 . דרך ההכאה : משלי, י'ט פסוק כ'ה- " לֵץ תַּכֶּה, וּפֶתִי יַעְרִם;    וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן, יָבִין דָּעַת".

משלי, י'ט, פסוק כ'ט- "נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים;    וּמַהֲלֻמוֹת, לְגֵו כְּסִילִים ".

בא משלי ומלמדנו שלא יועילו גערות, הסברים ודברי מוסר ללצים ולכסילים משום ש" לֹא-יַחְפֹּץ כְּסִיל, בִּתְבוּנָה:    כִּי, אִם-בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ "- דובר על הכסיל. (משלי י'ח פסוק ב') ועל הלץ נאמר: "   יֹסֵר, לֵץ--לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן;    וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ.  אַל-תּוֹכַח לֵץ, פֶּן-יִשְׂנָאֶךָּ;    הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ ". (משלי ט' פסוקים ז',ח')

מפסוקים אלו נלמד: שיש ילד שהטיפול בו דורש הכאה, יותר מזה, טיפול בגישה אחרת איננה מועילה ואפילו מזיקה, אל תוכיח לץ= אדם שעושה צחוק מכל עניין וכשמנסים לדבר איתו הוא עושה צחוק מהדבר, הליצנות מסירה את המשמעות מהדבר ומפוגגת את כוחו וערכו ומקלה בדבר ע"כ אין טעם לדבר עימו אלא לחנכו בהכאה,

וככלל הפסוקים הנ"ל לקוחים מספר משלי, אשר אפשר להביט עליו כעל ספר מחנך, נראה לפי הספר שדרך החינוך הנכונה לאדם היא פרטנית ותלויה בדעתו,  

לסיכום: תמיד תהיתי ביני לבין עצמי עוד מצעירותי מהי גישת החינוך בה אנקוט עם ילדיי, והיום כאשר רבים וצצים בתי הספר השונים וגישות החינוך רבות הם למשל בתי הספר הדמוקרטיים שצצים בכל עיר המכוונים לגישת חינוך הוליסטית שדוגלת בחינוך פתוח לילד, בבתי ספר מעין אלו הילד בוחר את השיעור שאליו הוא רוצה להיכנס וגם את המורה המועדף עליו, התלמיד בוחר את שיטת הלימוד, פרונטאלית או יחידנית, ההורים והמורים באים לקראת הילד ומחנכים אותו בעדינות בלי לפגוע ברגשותיו ובלי לפגוע חלילה בדימויו העצמי,לאחרונה ישנם דיונים רבים מאיזה גיל טוב שההורה יגיד את דעתו לילד וכביכול יפגע לו ב"חשיבה העצמית" "בזרימתו הטבעית להתפתחות" רבים המציעים לתת לילד להתפתח לבד ורק "לתמוך"  אבל כשאני קוראת פסוקים אלו ובעיקר את: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ;    וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר" אני מבינה שספר משלי פותר לנו את הבעיה ומלמדנו שהזמן הנכון לחינוך הילד הוא מיד עם לידתו בהקניית הרגלים נכונים ולימודו את הטוב והישר מיד עם יכולתו וכפי יכולתו להבין, שכן פירוש המילה "שחר" הוא ראשית הבוקר כשהשמים עדיין שחורים ורק התבהרות קלה נראית באופק המזרחי ודווקא במילה זאת בחר המחבר לתאר את הזמן הנכון לחינוך הילדים בספר משלי, ייתכן לראות את הדבר כהבטה חיובית על הילד הרך כבעל הבנה ולימוד ואף יותר מזה, אמירה: שזהו הזמן הנכון לחנך את הילד למידות ולמעשים טובים.

תגובות