שונא מתנות יחיה כעיקרון בעבודת הנפש ובעבודת ה'

קוד: שונא מתנות יחיה כעיקרון בעבודת הנפש ובעבודת ה' בתנ"ך

סוג: משל

מאת: גליה ד. סגל-הלוי

אל:

תחילה הקדמה קצרה, ציטוט מתוך מאמר לסוכות של הרב צוריאל, מאתר "תלמוד תורה כנגד כולם":

"רמח''ל (תחילת ספר ''מסילת ישרים) לימד אותנו כי כוונת ה' בבריאה הייתה כדי להיטיב עם הנבראים. ונשאל: ומה היא ההטבה הגדולה ביותר? ועונה: שהללו שה' מטיב אתם לא ירגישו בושה במה שמקבלים, "נהמא דכסופא", אלא ירויחו שכרם בזכות יגיעם ועמלם (''דעת תבונות", קטעים יח, קנח). יש להעיר שמה שרוב הבריות בזמננו אינן מרגישות שום מצוקה מעצם המחשבה שיקבלו שכר הנצחי כ"לחם חסד" ולא בזכות מאמציהם, זה נובע מחולשתנו שעברנו רבות פעמים על המושג של "שונא מתנות יחיה". לכן לפי קלקולנו במדות, אנו חושבים שעדיף לנו לקבל "חנם" מאשר להתאמץ ולהשיג בזכות. אבל בעולם האמת, אחרי מותנו, נתעורר להכיר שוב את הנכון."

אבל מדברי מהר''ל למדנו על בעיה שניה. כי כל מהות הנבראת צריכה להיות דומה מאוד לתכונותיו של הכוח הבורא (''נצח ישראל'', פ''ג, וכן הוא במו''נ א/עב ועוד). לדוגמא, כמו שהקב"ה הוא "אחד ומיוחד", כך התכונה המאפיינת את הנברא שנעשה על ידו, גם היא צריכה להיות היחידיות! (עד כאן כתוב בקטע הנ''ל מ''נצח ישראל''). וממשיך בספר ''מתן תורה'' שכיון שבבורא יש לו תכונה ''לתת לזולת'' ולא לקבל מהזולת (''דגמירי דמיהב יהבי, מישקל לא שקלי'' – תענית כה.), כך חייבת להיות גם בנברא תכונה זהה. אבל יש כאן קושי בעצם, כיוון שה' ברא את הנברא כדי להיטיב לו, הרי הנברא צריך ''לקבל'' את ההטבה, ובכן כיצד יימנע ממנו ''נהמא דכסופא'' לחם-חסד?

תשובה לכך: כי בקידושין (ז.) אמרו שכדי לקדש האשה, האיש צריך לתת לאשה ולא להיפך. אבל אם הוא אדם חשוב, והיא נתנה לו והוא אמר הנוסח של הקידושין, באותה ההנאה שיש לה שאדם חשוב קבל ממנה, נחשב כאילו הוא נתן לה דבר-מה והיא מקודשת. כמו כן, כאשר אדם בעל-מוסר ועדינות מתארח אצל חברו ומציעים לו לאכול, צעדו הראשוני הוא לסרב לקבל ממנו מאכל ומשתה (שמא הוא מטריח עליו) וגם משום ''שונא מתנות יחיה'' (עיין מגילה כח.). אבל כאשר בעל הבית מפציר בו שוב ושוב, נכנע לו האורח משום שלכאורה כעת הוא המטיב עם בעל הבית בזה שהוא מסכים לאכול אצלו. עכשיו אין הוא ''המקבל'' אלא ''הנותן''. ובכן, ממשיך ספר ''מתן תורה'', היות שרצונו של הקב''ה הוא להיטיב לברואיו (כמבואר בספר ''רוח חיים'' לגר''ח ולוזין, בפירושו למשנת ''אל תהיו כעבדים המשמשים'') המכוון דעותיו כדי לתת לה' אפשרות לקיים בנו רצונו זה להיטיב אתנו, הרי האדם שב להיות ''נותן ומעניק'' ולא רק ''מקבל''. עד כאן מהספר ''מתן תורה''.

הדברים הללו עמוקים הם מאוד, והלוואי נהיה ראויים לממש אותם ולא רק להגיד אותם בתור ''דברי תורה''. אבל אין זה גורע מתוקף החיוב שלנו להתקרב ולהגיע יותר ויותר לרמתם הנעלה. כדי להגיע למימוש "עבודת ה'" ברמה כזאת, הסעיף הראשון הוא שהאדם יתגבר על אנוכיותו. האדם צריך לבטל את גאותו ולראות את עצמו כאבר אחד מכלל ישראל, כבטל אל הכלל. והרי לכן היו הקרבנות במקדש אחד משלושת יסודות העולם, מבאר מהר''ל (''גבורות ה'") שהם באו לחנך את האדם איך כל דברי החומר יחזרו להיות עפר ואפר, איך כל הגופניות חוזרת שוב לאפס. ע"י מחיקת החשיבות של כל היש, ממילא האדם חוזר להכיר את הנמצא היחיד הבלעדי, המציאות המוחלטת של הקב"ה. כל ההתמודדות שהייתה בעולם בין טוב והרע, היא הסיפור אם האדם יטה אחרי יוצרו או אחרי יצרו, האם האדם סוגד לתאוות לבו, או מבטל הכל לפי הצו-העליון של יוצר כל."

כעת ההסבר שלי לפסוק: "עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע; וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה". (משלי ט''ו פסוק כ''ז)

עוכר ביתו, אותיות ערך הבניה. רק מה שאדם עמל בעבורו יש לו ערך בעיניו. ואז אין עיניו בבצע, אותיות עצבות. כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. עצבות, על פי החסידות, מביאה לידי עצלות ולהיפך.

מה שמחיה את האדם זה דווקא שנאת המתנה. שנאה מלשון נשיאה: חוסר היכולת לשאת את מתנת החינם שגורמת לתחושת ביזיון ולחם חסד. כשם שקשה לעני לפשוט יד ולקבל צדקה, כך הנשמה בשורשה לא מסוגלת לקבל דבר מה בחינם כי בכך היא מחסירה מהחיות שלה.

הפחתת ערך החיים מקורה בחוסר מעש; בכך שאני מסכימה למתנת חינם אני מחסירה מעצמי חיות.

רעיון דומה נמצא בפסוק איוב ה7: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" - כלומר אתה דולה מהעולם אך ורק מתוך יגיעה ועמל. דווקא אז אותו עמל הופך ל מעלה ולתחושת ה התעלות, ואז נוצרת גם ערכיות, הפך הכיעור שגורם לעכירת הדמים - היא העצבות והירידה שאולה לתהומות הנשיה, עד שרע הופך לטוב וטוב הופך לרע ומתהפכים היוצרות, ואז נדמה שלקבל מתנות זה הוא החסד האמיתי.


[חסד הוא הרצון להשפיע, והשפע האמיתי הוא אך ורק על ידי יצירת כלים ויכולת להעביר אותו הלאה כפי היכולת של הצד השני לקבל. המילה כלים = יכולת, כלי קיבול והיכולת לקבל. זוהי הזרימה הטבעית של השפע, והיא טבעית שכן היא מותאמת לטבע האדם כפי שהוא נברא במסוגלות שלו לקבל.

מהו אותו חסד והרצון להשפיע? - היא אותה הזרימה הטבעית של הרצון העליון להיטיב לברואיו. היכולת להעניק הלאה מקורה בהכרת הטוב. הכרת הטוב היא היכולת להכיר בטוב הנראה והנגלה, כלומר לא נסתר מעיני השפע, גם אם לפעמים למראית עין נדמה לנו שטוב ורע משמשים בערבוביה, ואז, כפי שהזכרנו למעלה, נדמה שטוב הוא רע ורע הוא טוב. לא כן ידיעת ההטבה האמיתית. ולכן נחום איש גמזו היה נוהג לומר " גם זו לטובה" - הקב"ה זיכה אותו לראות באור גלוי שהכל בהשגחה פרטית לטובה, ומה שנראה רע הוא לא בהכרח רע מוחלט, ומה שנראה טוב לא בהכרח הטובה האמיתית.]

" שונא מתנות יחיה" - ההטבה האמיתית, ההטבה שמחיה אותי, היא לעולם לא מתנת -חינם, היא באה בעמל וביגיעה וכך מאירה עוד חלק בנשמתי ויוצרת בה כלים ויכולת שלי לשאת ולהעביר את זה הלאה.

מתנה אותיות התמתנות ו התניה: רק בתנאי שהמתנה ממתנת אותי והופכת אותי לכלי שמסוגל להעביר את השפע, יש ביכולתי לקבל את המתנה ולמסור אותה הלאה ולהיות מיטיבה אמיתית. כמו שלמדנו בפרקי אבות משנה א' פרק א': "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה." וכמו שלמדנו בפירוש משנה ב' ע"פ פירוש קהתי: גמילות חסדים היא כנגד הוו מתונים בדין, כי המתינות היא החסד האמיתי והמתנה הטובה ביותר.

תגובות