תגובה ל: תנועת המוסר שנכתבה ב14:58:25 18.01.2005
רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, היה תמה מאד על אשר בני האדם אינם מרגישים בחובה הגדולה להיטיב עם הבריות, והם מזלזלים בה. ויש אשר האנשים דואגים לזכות את חבריהם במצוה, אבל אינם דואגים לגרום להם הנאה גופנית. הוא היה אומר: "ראיתי הרבה פעמים שאדם עובר על יד בית כנסת, והאנשים שבפנים קוראים לו: 'קדושה! קדושה! נא להיכנס ולהצטרף'. אבל מימיי לא ראיתי אדם עובר על יד בית שיש שם סעודה, והאנשים שבפנים יקראו לו: 'סעודה! סעודה! נא להיכנס ולהצטרף'." [מפי תלמידים ותיקים] .
הוא ראה בהטבה עם הבריות את עיקר החסידות, והיא שימשה לו קנה מידה להערכת מדרגתם של בני האדם ביראה. כשסיפרו לו על צדקותיו של ר' לייבלה חסיד מקלם - טרם שהכירו פנים אל פנים - הייתה אחת משאלותיו הראשונות, אם קרה פעם שר' לייבלה נכנס לחנות, והציע לחנווני שיילך ללמוד תורה, והוא יחליף אותו ליום או יומיים ויעמוד במקומו ["חבר המאמרים" לר' ירוחם הלוי, מאמר יח] .
ומעניין, שגם כאן, במעשי ההטבה עם הזולת, היה מחשב חשבונות גדולים, שכר מצוה אחת כנגד השניה, שכר מצוות שבין אדם למקום כנגד מצוות שבין אדם לאדם וכדומה. הרבה פעמים ויתר על הידורים ומנהגים שונים, אם היה בזה כדי להיטיב עם איזו בריה מן הבריות. ויש אשר הקל לעצמו בסייגים שונים שהיה גדור בהם, אם היה נוגע הדבר בהנאה לזולת. הוא העדיף הנאת חבירו על חסידות עצמו, או יותר נכון, הוא ראה יותר חסידות במעשה הנאה לחבירו, מבמנהגי מצוה עם עצמו. ולפעמים נראו הדברים מתמיהים ומפליאים.
מאורע אופייני מאד, שיצא לו פרסום רב בעולם, אירע לו בעיירה סלנט. פעם, בליל יום הכיפורים, כשהתאסף כל הקהל לתפילת "כל נדרי", הרגישו שר' ישראל טרם בא. אחרי שחיכו לו זמן מה, וראו שהשעה מאוחרת והזמן עובר, קראו "כל נדרי" בלעדיו. חיכו לו ל"מעריב" ולא בא. שלחו שלוחים לחפשו בעיר, אבל לא מצאוהו. הקהל התחיל לדאוג לו. כמעט גמרו תפילת מעריב ור' ישראל איננו. כשעמדו כבר בסוף התפילה, הופיע פתאום ר' ישראל כשמעילו מקומט, זקנו פרוע ושערות ראשו מלאות נוצות, התעטף בטליתו ועמד להתפלל. אחרי אשר גמר את תפילתו, סיפר בתמימות למקורביו, שבדרכו לבית הכנסת, שמע בבית אחד, בכי של תינוק. בהיכנסו לבית, מצא תינוק בן חדשים אחדים שוכב לבד בעריסתו ומתייפח בבכי, ועל ידו בקבוקית חלב. נראה, שאמו, ברצותה ללכת לבית הכנסת לשמוע "כל נדרי", עזבה את התינוק תחת השגחת אחותו הפעוטה, ילדה בת 6, והכינה בשבילו את החלב. בינתיים נרדמה הילדה ולא שמעה כלום. רבי ישראל לקח את החלב, האכיל את התינוק ויישן אותו. אחרי כן העיר את הילדה ורצה ללכת. אולם, הילדה התחילה להתחנן לו שלא יעזבנה, כי היא מפחדת להישאר לבד. רבי ישראל נשאר בבית, ורק אחרי שהאם שבה מבית הכנסת עזב אותם.
אחרי אשר ר' ישראל גמר לספר מאורע זה, הביע את שמחתו הרבה, שבליל קדוש זה, נזדמנה לו מצוה גדולה כזו. רבי ישראל ראה לכדאי, לוותר באותו ערב נורא על תפילת "כל נדרי", על תפילה בציבור ועל הווידויים עם הקהל, ובלבד להיטיב עם אותם התינוקות [ראה יעקב מרק עמ' 76, המוסר פרטי הדברים בשם אמו מסלנט בתור עדה לאותו מעשה. הסיפור הזה מצא תיאור רב בכל העיתונים ובספרות העברית, ומשמש חומר בספרי הלימוד לילדים. ראה גם ב"השחר" שנה י 230-241] .
...
באחד מימי הזיכרון של אביו, בעת שבתו בממל, בא רבי ישראל, כרגיל, לבית הכנסת, להתפלל ולומר קדיש. בין המתפללים, היה אדם אחד בשם יצחק איזיקסון, שגם לו חל באותו זמן יום הזיכרון לבתו, שמתה עליו בדמי ימיה. רבי ישראל היה מקפיד, שלא יאמרו שני אנשים יחד את הקדיש [ראה צוואת ר' נפתלי אמסטרדם ב"אור המוסר" חוברת יג, וב"תנועת המוסר" כרך ב פרק כד] , וכנראה נהגו שם לפי הוראותיו אלה. ר' ישראל הרגיש שאותו איש מצטער מאד, שלא תהיה לו הזדמנות לומר קדיש לעילוי נשמת בתו, באשר זכותו נדחית מפני זכותו של ר' ישראל. רבי ישראל ניגש אליו ואמר לו בחיוך: "יאמר נא מר את הקדיש". כשהקהל תמה על מעשהו זה, שהוא מוותר על זכותו ועל כבוד אביו שחייב עליו מצד הדין, הסביר להם רבי ישראל, שגדולה זכותה של גמילות חסדים עם אדם מישראל - מזכות הקדיש [אמיל בנימין 25] .
מעשה שראו את ר' ישראל עומד באחד הרחובות בוילנא ומשוחח עם איש אחד בעניינים של מה בכך. הרגישו, שהוא גם משתדל לבדח את חבירו בדברי שחוק. הדבר היה תמוה בעיני העוברים והשבים. ידעו שר' ישראל שומר פיו ולשונו ואינו מעלה על שפתיו דיבור מיותר, והנה כאן הוא מרבה שיחה ומתבדח בלי כל הסתייגות. כשאחד מהתלמידים העיז בהזדמנות לשאול את פיו לפתרון אותה חידה, השיב לו ר' ישראל, שהאיש הזה הוא מדוכא ומר נפש, ואין גמילות חסד מרובה - מלשמח את נפשו העגומה ולהרנין את לבבו [אור ישראל 112] .
הוא היה נוהג כן גם בחוג בני משפחתו. במקרים של מצב רוח מדוכא, היה רגיל לספר מאורעות מבדחים מתולדות חייו, כדי להפיג את דאגותיהם ולשמח אותם [מפי נכדתו חנה לאה רוגובין] .
...
בימי שבתו בקובנה, קרה פעם שנפטרה אישה עניה, ונפל סכסוך בין אנשי "חברה קדישא" של קובנה לבין אנשי "חברה קדישא" של סלובודקה, מי צריך לטפל בקבורתה. אלו דוחים לכאן ואלו דוחים לכאן. ר' ישראל עמד אז באמצע התפילה, בין קריאת שמע לשמונה עשרה, ואזניו קלטו את הדיון הזה. הוא הפסיק מיד בתפילתו, חלץ מהר את תפיליו, וקרא לתלמידיו שנכחו באותו מקום - ללכת איתו לטפל בנפטרת זו. מכיוון שאין לה קוברים - אמר ר' ישראל - הרי יש בזה דין של "מת מצוה" [ראה יבמות פט:] , וגמילות חסד של אמד, והכל נדחה מפניו.
מעשה בערב יום הכיפורים, אחר סעודה המפסקת, בשעה שהכל נחפזים לקבלת היום הקדוש ולרוץ לבית הכנסת, ביקש ר' ישראל את השמש שיקרא לו בחור עני אחד, אורח מקובנה. כשבא הבחור, לקח ר' ישראל נייר ועיפרון, וכתב לו מכתב המלצה לטובת איזה עניין שביקשו לפני זמן מה. כשתמהו, למה בזבז את הרגעים היקרים הללו לאותו עניין, שניתן להידחות לאחרי יום הכיפורים, הסביר ר' ישראל, שנזכר באותה שעה, שהבחור העלוב מחכה לאותו מכתב כבר משלשום, ואיננו חפץ להחמיץ טובה זו, כדי שלא יעבור היום הקדוש על הבחור הזה בצער ובדאגה [שערי ציון כסלו-שבט תרצ"ג, בשם הרב טיקוצינסקי] .
...