פירוש שד"ל על שמות פרק ב

קוד: שד"ל שמות ב בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש שמות - פרק ב'

[א] וילך : כך אומרים על המתעורר לעשות דבר מה, וכן וילך ראובן וישכב (בראשית ל"ה כ"ב ), וילך ויקח את גמר (הושע א' ג' ) (רמב"ן ), וילך ויעבוד אלהים אחרים (דברים י"ז ג' ), וילך ויעבד את הבעל (מ"א ט"ז ל"א ), ותלך ותזן גם היא (ירמיה ג' ה' ): והנה הלקוחין האלה היו קודם לכן, כי כבר נולדו מרים ואהרן; ורז"ל אמרו (סוטה י"ב ס"א) כי הוציא עמרם את אשתו מפני גזרת פרעה ואח"כ החזירה בעצת מרים; ועיין למטה ו' כ' .

[ב] כי טוב הוא : ראב"ע וספורנו ורמבמ"ן ואחרים פירשו כי יפה הוא, כי לא הבינו איך ייתכן לומר על ילד הנולד שהוא טוב; ורשב"ם פירש כי נולד לסוף ו' חדשים, והסתכלה בו וראתה שהוא נשלם בצורתו והוא בר קיימא, ולא נפל. ול"נ ברור (כדעת אאז"ל) כי פירוש טוב כמשמעו, וקוראים טוב לתינוק כשאינו בוכה וצועק, ואם היה צועק לא היה אפשר לצפנו, כי היה קולו נשמע מרחוק, ומפני שהיה טוב יכלה לצפנו.

[ג] הצפינו : דגש הצד"י לתפארת הקריאה, ועשו זה כדי שיהיה השווא נע, ואורך המילה ירבה, וזה כדי שיוכלו לנגן יפה הסגול שעליו, שאין לפניו מילה בטעם משרת שתסייע בנגונו: וכיוצא בזה מקדש ה' כוננו ידיך (למטה ט"ו י"ז ); והוא הפעיל, והנה הצופן מחביא את חברו, אבל אפשר שחברו יצא ממצפונו ולא יחפוץ להיות נצפן; לא כן המצפין, כי הוא מכריח את תברו להיות נצפן; והנה יוכבד גם אחר ג' הדשים הראשונים יכולה היתה לצפון את בנה, אך לא היתה יכולה להכריחו שיהיה נצפן, כי יתן את קולו בבכי ושמעו מצרים, וכן מי יתן בשאול תצפינני (איוב י"ד י"ג ), הכוונה, מי יתן ותמיתני, ובכן תכריחני להיות נסתר מנגד עיניך, ולא אתהלך לפניך בארצות החיים, ולא תוכל מידת הדין לפגוע בי. גמא : הוא פפירוס הגדל אצל היאור, ונקרא כן מלשון הגמיאיני נא (בראשית כ"ד י"ז ), להיותו גדל אצל המים, וכאילו הוא צריך לשתייה, והיו עושים ממנו בגדים, מנעלים, סלים וגם ספינות, ותלמידי יצחק יהודה קלינעבערג אומר כי תחילה קראו הצמח ההוא בשם גומא, ואח"כ אירע ששתו מים בקנה של גומא, כגון שהוצרך אדם לשתות מים מן הנחל ולא היה לו כלי, ולקח גמא הגדל אצל הנהר ועשה ממנו קנה ושתה מעט מעט ממימי הנחל ואותה שתייה הנעשית מעט מעט קראו לה גמיאה או גמיעה על שם הגמא. ותחמרה : פועל מן חמר והה"א ראויה למפיק. בסוף : כמו קנה וסוף קמלו (ישעיה י"ט ו' ), והוא מין נטע הגדל אצל היאור. וכוונת האם בתתה את בנה בתיבה על שפת היאור היא (כדברי ר"ע ספורנו), אולי יראהו איזה מצרי ויביאהו אל ביתו כשאר אסופי; ואני מוסיף כי האם אמרה בלבה, מוטב שיהיה בבית איש מצרי משימות, ומכל מקום לא נתיאשה ממנו, אבל שלחה את בתה לדעת מה ייעשה לו, ומסרה לה מחשבותיה, באופן שהילדה אמרה לבת פרעה: האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, ועל ידי בן יכלה להודיעו שהוא יהודי וללמדו לשון אבותיו ואמונתם.

[ד] ותתצב : מילה זרה כי משפטה ותתיצב; ואולי אפשר לומר כי קריאתה ותתצב כלומר ותצב, והיא חוזרת לאם הילד, כי היא העמידה שם את אחותו לדעת מה יהיה בבנה, כי לא נתנתו שם כדי שימות, כי לא ייתכן לאם שתמית את בנה בידיה מפחד שמא יומת, לולא שתברור לו מיתה יפה, וכאן אף המצרים לא היו עושים בו דבר אחר אלא להשליכו היאורה, והיא ע"י התבה היתה מביאתו למות ברעב, שהיא מיתה קשה הרבה ממיתת הטביעה במים; והנה ידענו כי שורש יצב הוא נבנה כדרך חסרי נו"ן, וזה על דרך ל' ארמית, כמו תנדע מן ידע, וידענו כי בארמית לפעמים מוסיפים ת"ו בשורשים הנחים כדי שתישאר ההברה האחרונה בשוא נע קודם התנועה, כמו שהיא בשלמים, כגון בבנין אתפעל אתקס, יתזין בת"ו דגושה, ובסורי אתתקס אתתריס; ומזה יש בארמית שורשים המתחילים בת"ו שאיננה בעברית, כמו אתנח שענינו הניח (ומזה אתנחתא) כגון מתנחי להו סימני (עירובין נ"ג ע"א) וכן כאן מן יצב התציב במקום הציב ומזה ותתצב. לדעה : במקום לדעת, כמו ללדה (מ"ב י"ט ג' ).

[ה] לרחץ על היאר : רש"י ורמבמ"ן פירשו ותרד על היאור לרחוץ בו ואין כן דעת בעל הטעמים, ונימוקו עמו, כי לא ייתכן לומר ותרד על, אלא טעמו לרחוץ אצל היאור. את אמתה : שפחתה; ואין לפרש זרוע (ולנקד בפתח תחת אל"ף ובדגש במ"ם) כי אמה שם מיוחד למידת הזרוע לא לזרוע עצמו ולא מצאנוהו רק פעם א' להוראת הזרוע, בפסוק תשע אמות ארכה, וארבע אמות רחבה באמת איש (דברים ג' י"א ), וגם שם ענינו מידת הזרוע לא ורוע ממש.

[ו] ותפתח : את התיבה, נראה שהיה עליה מכסה, כמו בתיבת נח. ותראהו את היל ד: מילות "את הילד" יתרות כי כבר ידענו מה היה בתוך התיבה, לפיכך כתוב ותראהו בכינוי, והוסיף את הילד לרמוז על התמיהה הגדולה שהייתה לה בזה בראותה ילד בתיבת גמא מושלך בתוך הסוף; והנה אחר שראתה אותו וראתה שהיה נער בוכה, המלה עליו . מילדי העברים זה : שפטה כי קרוב הדבר שאחד מן העברים נתן שם את בנו, אולי איש מצרי יאספהו ולא יומת.

[ז] מן העבריות : כי הרבה עבריות היו מיניקות, כי הרבה מהן היו שהומתו ילדיהן (אאז"ל), או שתאהב התינוק ותשגיח עליו לותר להיותו הוא עברי והיא עברית.

[ט] היליכי : כמו הוליכי, בשקל היטיבי, היניקי (ראב"ע רלב"ג רמבמ"ן), ויש שפירשו כמו הא ליכי, אך לא מצאנו ליכי במקרא, ועוד מילת את לא תתישב אצל הא ליכי, ואולי נכתב היליכי במקום הוליכי לזווג המילה עם והיניקיהו (וכן דעת ר"ש דובנא).

[י] ותקרא שמו משה ותאמר וגו' : דון יצחק מפרש ותקרא שמו שאמו קראה לו שם, לא בת פרעה, ומפרש משיתיהו משית אותו (כמו ילדתני, ירמיה ט"ו י' , לבבתני שיר השירים ד' ט' ) ומביא ראיה לזה מחסרון היו"ד אחר הת"ו. ואמנם אחר שהיה לבן לבת פרעה, ושהיא לא ידעה כי המינקת היתה אמו, הנכון כי בת פרעה קראה לו שם. ומ"מ משה היה שמו (ולא שם אחר כגון מוניוס כדברי ראב"ע); ול"נ כי פועל משה בעברית משם משה נגזר, והשורש הזה לא נמצא אלא להוראת ההצלה מן המים, ימשני ממים רבים (ש"ב כ"ב י"ז , ותהלים י"ח י"ז ), ויזכור ימי עולם משה עמו (ישעיה ס"ג י"א ), ופירש אח"כ איה המעלם מים. ולא שנגזר הפועל משמו של מרע"ה, אלא אומר אני כי כל מי שהיה נופל אל המים וניצול היו המצרים קוראים לו משה, ומזה למדו גם בני ישראל בהיותם במצרים ובנו להם פועל משה להוראת ההצלה מן המים. תלמידי מוהר"ר מ"מ אומר כי אמרו משה מפני שכבר היה להם פועל משף, שגם הוא קרוב בהוראתו לפועל משה; וזה נכון ומזה היה כי פועל משה בלה"ק אין הוראתו הצלה מן המים דווקא, אלא משיכה בעלמא, ולפיכך אמר כי מן המים משיתיהו, ימשני ממים. והכורם אומר כדון יצחק, והוא מוסיף כי לא נתגדל משה אצל בת פרעה, אלא אצל אמו, ומפרש ויהי לה לבן לאמו, כי לא קיבלה שכר היניקה, אבל ביקשה שתחזיר לה בנה. וזה רחוק מן הדעת מאד, שיאמר ויהי לה לבן על אמו, והיל"ל ותשיבהו לאמו, או ויהי עם אמו, וכיוצא בזה; גם מה שכתוב אח"כ ויצא אל אחיו, משמע שלא היה אצל אחיו. כי מן המים משיתהו : היא אמרה בל' מצרי' והכתוב אמר בלה"ק, והזכיר פועל משה להיותו ל' הנופל על הלשון.

[יא] ויצא אל אחיו : כי הגידו לו את מולדתו והיה חפץ לראות את אחיו (רמבמ"ן), אולי כי אמו אשר היניקתו היתה הולכת כפעם בפעם לראות את שלום הנער כדרך המיניקות, וכשגדל מעט הגידה לו שהוא יהודי ושהיא אמו. וירא בסבלתם : טעם הבי"ת שנסתכל בעינוים בעין החמלה כמו כי ראה ה' בעניי (בראשית כ"ט ל"ב ); וכן במדרש (שמות רבא א' ל"ב) וברש"י נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם.

[יג] נצים : נפעל מן נצה, וחסרה נו"ן השורש. לרשע : לאותו שנראה לו שאין הדין עמו.

[יד] מי שמך לאיש : מפני שראו שטמן ההרוג בחול, הבינו שלא היה לו רשות מהמלך, לפיכך מלאו לבו לאותו עברי לומר לו: מי שמך לאיש שר (קלינעבערג).

[טו] וישב בארץ מדין : כתב ראב"ע כי אנשי מדין היו סרים אל משמעת פרעה, ולפיכך הוצרך משה להיות רועה צאן, בדי שלא לעמוד ביישוב אולי יכירוהו; וזה הבל, כי כהן מדין לא ייתכן שיהיה תמיד חוץ לעיר, והנה אין ספק שהיה איש מפורסם בעיר, וחתניו לוקחי בנותיו היו ג"כ ידועים, ולפי מחשבת הראב"ע היה ראוי למשה שיתחתן באחד מדלת העם בני בלי שם, לא שיקח בת הכהן.

[טז] הרהטים : עיין בראשית ל' ל"ח .

[יח] אל רעואל אביהן : זקנן היה, אבי יתרו; ואמר י' ד' מיכאעליס כי כאן הזכיר רעואל לפי שהיה עדיין בחיים, והיה בעל הבית, ואח"כ מת ונזכר יתרו שהיה בעל הבית אחריו.

[יט] וגם דלה דלה לנו : אעפ"י שכבר דלו הן ומלאו את הרהטים, לא הספיקו המים שדלו הן, וחזר משה ודלה (ראב"ע).

[כ] קראן : משפטו קראנה, ונשארה הנו"ן בלא תנועה, וכן (בראשית ד' כ"ג ) שמען קולי במקום שמענה, וכל זה ע"ד ל' ארמית, כי בל' סורית הצווי לרבות הוא קטולין.

[כג] וימת מלך מצרים : הוא הקדמה למה שהוא עתיד לומר כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך (ד' י"ט ) (רשב"ם). ויאנחו בני ישראל : גם בחיי המלך היו נאנחים, אך לא היה אפשר להם להתאסף ולקרוא צום ועצרה, כי לא היה להם יום מנוחה, ועתה במות המלך והיו המצרים עושים לו אבל ומספד, נקהלו עם היהודים וצעקו אל ה' (אח"ם).

[כה] וידע אלהים : גמר בלבו מה יעשה להם, כמו ואדעה מה אעשה לך (למטה ל"ג ה' ), עתה דע וראה מה אשיב שולחי דבר (ש"ב כ"ד י"ג ), וכן ויודע ה' את אשר לו (במדבר ט"ז ה' ), עיין שם פירושי.

תגובות