קוד: ביאור:איוב ט20 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
כך טען איוב, בנאומו בפרק ט; לאחר שתיאר את גדולת ה' לעומת האדם (ראו
מבנה הפרק), והביע את רצונו לתבוע את ה' למשפט, טען שסיכוייו לזכות במשפט קטנים, כי::
אִם אֶצְדָּק - פִּי יַרְשִׁיעֵנִי, תָּם אָנִי - וַיַּעְקְשֵׁנִי"
אם אצדק, פי ירשיעני = גם אם אני זכאי במשפט, הדיבור שלי יכשיל אותי, כי לא אצליח להתבטא כראוי מפחד ה';
תם = שלם, ללא פגם;
עיקש = הציב מכשולים;
תם אני, ויעקשני = אין כל פגם בהתנהגותי ובטענותיי במשפט, אבל הפה שלי מעקש אותי, מכשיל אותי ומונע ממני לדבר נכונה במשפט.
דבריו של איוב מכוונים כנגד ה', אבל מה המצב אצלנו, במדינת ישראל? אצלנו בונים בתי משפט גדולים ומפוארים, אבל לא מביאים בחשבון את תחושתם של האנשים הפשוטים הנכנסים לבתי המשפט הללו, תחושה של בלבול ואיבוד-עשתונות שעלולה לגרום להם להכשיל את עצמם בדבריהם שלא בצדק.
כי ייסתמו דבריי מיראה". אך לפי מלבי"ם, החשש של איוב הוא מהותי יותר - הוא חושש, שעצם העובדה שינסה לטעון טענות לטובת עצמו, היא עצמה תשמש כראיה נגדו: "
אם אברר לפני השופט שאני צדיק בדיני... הלא בזה עצמו פי ירשיעני, שזה עצמו שאומר בפי שאני צדיק נגד האל, בזה אני רשע..."
2. פירשנו ששני חלקי הפסוק מתייחסים לפה - איוב חושש שפיו ירשיע אותו
ושפיו יעקש אותו (יכשיל אותו); כך פירשו רש"י ומלבי"ם. אך לפי מצודת דוד,
החצי השני של הפסוק הוא האשמה כלפי ה': "אני תם וישר, והוא עשה אותי
לעיקש בהבאת הייסורים על לא חמס, ועל ידי זה נעשיתי עיקש להרהר ולהתרעם
". ואפשר גם לפרש: "אני תם וישר, והוא - ה' -
יעקש ויכשיל אותי במשפט, בכך שיפחיד אותי ויגרום לי להתבלבל".