זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב

מקורות ופירושים נוספים

לשני הפירושים ישנם מקורות בדברי חז"ל (ראו בראשית רבה מט א):

• "אמר רבי יצחק: כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו - עובר בעשה. מה טעמיה? זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו - עובר בעשה. מה טעמיה? וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.".
• "אמר רבי שמואל בר נחמן: שמותן של רשעים דומים לכלי קורייס, מה כלי קורייס - כל מה שאת משתמש בהם הם עומדים הנחתם הם מתרפים, כך, שמעת מימיך אדם קורא שם בנו פרעה סיסרא סנחריב? אלא אברהם יצחק יעקב ראובן שמעון." כלומר, אין חובה לקלל את שמו של הרשע, אלא להתעלם ממנו עד ששמו יישכח.
• "רבי ברכיה ורבי חלבו משום רבי שמואל בר נחמן ור' יונתן, כשהיה מגיע לפסוק הזה (אסתר ב, ו): "אֲשֶׁר הָגְלָה מִיְּרוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה וְגוֹ'", הוה אמר 'נבוכדנצר שחיק עצמות'. ולמה לא הוה אמר כן בירמיה? אלא שכל נבוכדנצר שכתוב בירמיה חי הוי, ברם הכא מת הוי." כלומר, יש חובה לקלל את שמו של הרשע כשמספרים על דברים שקרו לאחר מותו.
• "רב, כי הוי מטי להמן בפורים, אמר 'ארור המן וארורים בניו', לקיים מה שנאמר וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. אמר רבי פנחס: חרבונה זכור לטוב." (כך גם ב אסתר רבה י ט)
• "אמר רבי שמואל בר נחמן: מצינו שהקב"ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן, שנאמר (תהלים קטו, יב): "ה' זכרנו יברך"."
• "ר' הונא בשם רבי אחא אמר: אין לי אלא ששים רבוא, מנין שכל אחד ואחד מישראל שהקדוש ברוך הוא מזכיר שמו מברכו? שנאמר "וַה' אָמַר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם", לא היה צריך קרא למימר אלא "וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה", אלא אמר הקב"ה הזכרתי את הצדיק ואיני מברכו? "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל"": ה' הזכיר בתורה את שמו של אברהם, ומייד בירך אותו שיהיה לגוי גדול ועצום. וכך גם לגבי נוח (ראו רש"י על בראשית ו), ולגבי פינחס וזמרי: "כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסם בעולם כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם פנחס פירסמו לשבח וזמרי לגנאי עליהם נאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב" (במדבר רבה כא ג).
• "תניא: 'רבי אומר (דברים לב ג) כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה - אתם הבו גודל. חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה - אמר להם נביא לישראל: בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים - אתם תנו ברכה'" (בבלי יומא לז א).

עד כאן למדנו, שכאשר מזכירים צדיק יש לברכו, וכאשר מזכירים רשע יש (לפי חלק מהדעות) לקללו. במקורות נוספים נאמר, שיש מצוה לספר על מעשיו הטובים של הצדיק ולשבח אותם, ואולי גם לספר על מעשיו הרעים של הרשע ולגנות אותם:

• "פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה, והושיבו פרוזדאות על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל; מה עשו יראי חטא שבאותו הדור? - הביאו גזיריהן ועשו סולמות והניחו על כתפיהם והלכו להם; כיון שהגיעו אצלן - אמרו להם "להיכן אתם הולכין?" אמרו להם: "להביא גוזלות משובך שלפנינו ובסולמות שעל כתפינו!"; כיון שעברו מהן - פירקום והביאום והעלום לירושלים; ועליהם ועל כיוצא בהם הוא אומר זכר צדיק לברכה, ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר ושם רשעים ירקב.'" (בבלי תענית כח א).
• במשנה מסופר על אנשים שתרמו לבית המקדש, ומצד שני על אנשים שלא רצו לתרום מידיעותיהם: "של אשכרוע היו, ועשאן בן גמלא של זהב, והיו מזכירין אותו לשבח... ניקנור נעשו נסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותו לשבח... ואלו לגנאי: של בית גרמו, לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים... על הראשונים נאמר, זכר צדיק לברכה, ועל אלו נאמר, ושם רשעים ירקב." (משנה יומא ג)

משה הוא, כנראה, הראשון שהביטוי "זכר צדיק לברכה" נזכר בהקשר למותו, ראו בסוף מדרש דברים רבה יא י.

דור המבול

הביטויים צדיק, חמס,  שם רומזים כולם לדור המבול (ע"פ מבוא דעת מקרא לספר משלי):

• בראשית ו4: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם; הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".
• בראשית ו9: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" - נוח הוא האיש הראשון שנקרא צדיק.
• בראשית ו11: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס".

לפי זה, ניתן לפרש את כל הפסוקים 2-7 על דור המבול: "לא יועילו אוצרות רשע שאגרו אנשי דור המבול, וצדקה צדקתו של נוח תציל אותו ממוות. לא ירעיב ה' נפש צדיק נוח בתיבה, והוות רשעים - הווייתם וקיומם בעולם - יהדוף אל האין. ראש עושה כף רמיה - דור המבול הרמאים, ויד חרוצים - נוח הישר - תעשיר. אוגר בקיץ בן משכיל - נוח, שאגר מזון בתיבה לפני המבול; נרדם בקציר בן מביש - אנשי דור המבול שראו אותו וישנו, ולא התכוננו למבול. ברכות לראש צדיק - נוח, ופי רשעים - דור המבול - יכסה חמס - כיסו את העולם בחמס, ולכן נגזר גורלם לכליה. זכר צדיק - נוח - לברכה, ושם רשעים - אנשי השם של דור המבול - ירקב - כמו שהם עצמם טבעו במבול ונרקבו".

ואכן, רש"י מזכיר את פסוקנו בפירושו על בראשית ו9: "אלה תולדות נח, נח איש צדיק - הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר זכר צדיק לברכה". אחרי המילים "אלה תולדות נוח", היינו מצפים שהכתוב יתאר את הבנים שנוח הוליד, אבל הם מתוארים רק בפסוק הבא, ולפני כן נאמר ש" נוח איש צדיק "! רש"י מסביר, שהמילים "נוח איש צדיק..." הן מאמר מוסגר: מכיוון שה' הזכיר את נוח, הוא כביכול "חייב" לברך אותו, כמו שנאמר בפסוקנו "זכר צדיק - לברכה", ורק אחר-כך הוא ממשיך לתאר את תולדותיו.

הרב זונדיל מסלנט מקיים את הפסוק "זכר צדיק לברכה"

[מתוך הספר "תנועת המוסר" מאת הרב דב כ"ץ, כרך א, עמוד 107]

במכתב מכ"ד בטבת תרכ"ד, כתב הרב זונדיל מסלנט לר' אליהו לוינזון, בעניין המחלוקת הידועה בירושלים, בעניין חצר תלמוד תורה "עץ חיים" [ר' טופס המכתב בספר "הצדיק ר' זונדיל" עמ' כב]. מכתב זה יכול לשמש מסמך הסטורי על גדלותו של ר' זונדיל ודקדוקיו על כל הגה:

• בכל מקום שמזכיר שם תלמיד חכם, הוא מוסיף ברכה: "שיחיה" או "שיחיו עד מאה ועשרים שנה". טעמו לדבר - דברי המדרש: "מי שמזכיר צדיק ואינו מברכו, עובר בעשה מדברי קבלה (משלי י): זכר צדיק לברכה " [בראשית רבה מט].
• כשהוא מזכיר את בעלי המחלוקת ואנשי הריב, שהוא קובל עליהם מרה, הוא חוזר בכל פעם: "שיחיו ויחזרו בתשובה". ומוסיף: "שאין אנחנו חפצים שייענש שום בר ישראל עבורנו". נימוקו בצידו - המקרא (זכריה ז) "ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם ", שיש בזה לפי דעתו לא תעשה מדברי קבלה. ויש בזה גם משום " גם ענוש לצדיק לא טוב ", שהגמרא לומדת מכאן ש"כל מי שחברו נענש על ידו, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה" [שבת קמט:. וראה בבא בתרא כב., במעשה שבו נפטר רב אדא בר אבא, שכמה מן האמוראים חששו שהם גרמו לדבר, וכל אחד אמר "אני גרמתי להענשתו". וראה שם תוספות ד"ה "אנא"].
• למרות שהוא חושב אותם בעלי הריב לאנשי שקר ומרמה, כמה הוא חושש לספר בגנותם, ומהפך בהלכה מכל הצדדים אם מותר לגלות מעשיהם: "אוי לי אם אומר, או לי אם לא אומר. אם אספר כמו, הנה דור בנים אבגוד (תהלים עג: "אם אמרתי אספרה כמו, הנה דור בניך בגדתי "), כמו שנאמר, "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (כדברי ר' מאיר בקידושין לו: "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים", כלומר - בין שאתם נוהגים מנהג בנים ובין שאין אתם נוהגים מנהג בנים"). ואם כעבדים, כתוב (משלי ל) "אל תלשן עבד אל אדוניו ". אם לא אומר - פן יאמינו אנשי חו"ל לדבריהם ולמכתביהם, ולהדפסתם עמל ושקר בדוי, ויהיה חילול השם, חס וחלילה". לבסוף, הוא מחליט לגלות רק "קצות דרכיהם", אבל "איננו נושא שמותיהם על שפתיו שלא לבזותם", ומגלגל בזכותם, ומתפלל עבורם " לבלתי יידח ממנו נדח ", "אל יחשוב ה' להם עוון", וכדומה.
• ובאותו זמן, הוא נזהר מאד לא לפגוע בשמה של ירושלים, ומצווה להסתיר הדברים מפני כבודה, ו"חס וחלילה לחשוב רעה על עם היושב בציון, כי כל העדה כולם קדושים ועוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות-חסדים. אין למצוא עיר כזאת בקריות חוץ לארץ, כמו בקרית מלך רב".