התקוה האבודה

קוד: ביאור:משלי יא7 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

משלי יא7: "בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה, וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה"

כאשר מת אדם רשע, אובדת התקוה שהוא יתקן את הנזק שגרם ברשעתו;   וגם התוחלת (התקוה) שה אונים, הכוחות הייחודיים של הרשע, ישמשו למטרות חיוביות, אובדת יחד איתו.

סגולות

בכל אדם ישנם כוחות ייחודיים שעשויים לתרום הרבה לאנושות. אך כשהאדם הוא רשע, הוא מנצל את הכוחות הייחודיים שלו כדי לגרום נזק והרס; וכאשר הוא מת ברשעתו ואינו חוזר למוטב לפני מותו, הכוחות שלו הולכים לאיבוד, ויהיה הרבה יותר קשה לתקן את ההרס שגרם:

אדם רשע = ביטוי ייחודי, אינו מופיע עוד בספר משלי; השימוש בביטוי זה גם חורג מהמשקל המקובל של פסוקים בספר משלי, שבהם בדרך-כלל 3 או 4 מילים בצלע הראשונה (ולפי זה היה ראוי לכתוב "במות רשע תאבד תקוה"). נראה שהשימוש במילה "אדם" בא להדגיש, שהנושא המרכזי בפסוק הוא מות האדם - כאשר מת אדם, אם הוא מת כרשע (כלומר, לפני שעשה תשובה), אובדת תקוה - תקוה חיובית, לתיקון העולם בעזרת כוחותיו של הרשע, הולכת לאיבוד, כי את ההרס שגרם הרשע יהיה קשה לתקן בלי הכוחות הייחודיים שלו.

אונים = כוחות, כמו ישעיהו מ26: "...הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם, לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר... נתן ליעף כֹּחַ, ולֹאין אוֹנִים עצמה ירבה"; במקרה זה הכוונה לכוחותיו הייחודיים של הרשע;   ותוחלת אונים אבדה = התקווה להשתמש בכוחות שלו למטרות חיוביות הולכת לאיבוד.

בנוסף לכך, כשרשע מת מבלי לחזור בתשובה, המעשים הרעים שלו עלולים לתת השראה לרשעים אחרים, שיחליטו להנחיל אותם לדורות הבאים; כך, במקום שישתמש בכוחותיו לטובה, דווקא השימוש-לרעה שעשה בכוחותיו הוא שיונצח, והרֶשע בעולם יתרבה.

בפסוקים אחרים נאמר, שה' אינו רוצה שהרשע ימות, יחזקאל יח23: "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם ד' ה'?! הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה!". וכיוצא בזה דרשו חז"ל: "אל כל החיים יש בטחון - שכל זמן שאדם חי יש בו בטחון ותקוה לעשות תשובה, וכיון שמת אבדה תקותו, מה טעם? במוֹת אדם רָשָׁע תאבד תקוה" (מתוך ילקוט שמעוני, קהלת ט; ראו גם: קהלת רבה ז לב, האמונות והדעות מאמר שישי, מורכבות החשיבה ההלכתית).

מהפסוק שלנו אנחנו למדים, שהרצון שהרשע יחיה ויחזור בתשובה אינו נובע רק ממידת הרחמים, אלא גם משיקול הגיוני-תועלתי.

הקבלות

מקרה פרטי של רשע, שלגביו קל להבין מדוע עדיף שיחיה ויחזור בתשובה מאשר שימות, הוא אדם שלקח הלוואה ועדיין לא החזיר, תהלים לז21: "לוֶֹה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם", שהרי אם ימות, תאבד התקוה שיחזיר את החוב (פירוט).

מצד שני, כאשר הרשע עדיין פעיל, ויש סכנה שיפגע בקרבנות נוספים, לפעמים עדיף שימות, משלי יא10: "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה", שהרי מותו של הרשע יהיה הצלה ושמחה לקרבנות הפוטנציאליים שלו (פירוט). גם במקרה זה, השמחה על אבדנו של הרשע תהיה מהולה בצער על כל ה"חובות" הגשמיים והמוסריים שלא הספיק להחזיר לפני שמת.

תקוה שאדם חוטא יחזור למוטב נרמזה גם ב משלי יט18: "יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ" (פירוט), ואולי גם ב איוב יא18: "וּבָטַחְתָּ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, וְחָפַרְתָּ לָבֶטַח תִּשְׁכָּב", איכה ג29: "יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה".

פסוקים נוספים עם הביטוי "אדם רשע"

  • איוב כ29: "זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹהִים וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל"
  • איוב כז13: "זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע עִם אֵל וְנַחֲלַת עָרִיצִים מִשַּׁדַּי יִקָּחוּ"

דקויות

במות אדם רשע תאבד תקוה - איזו תקוה?

1. התקווה של הרשע עצמו - לעזור לעצמו או לפגוע לאחרים: "שיקווה לעשוק העניים" (אבן עזרא). כל תקוות הרשע אובדות ומתבטלות כשהרשע מת, כי הרשע אינו זוכה להישארות הנפש ולחיי נצח: "הצדיק יבטח שישיג הטוב ההוא במותו, אבל הרשע במותו תאבד תקוותו... כי הרשעים לא ישיגו החיים ההם אחר המוות" (ר' יוסף אלבו, עיקרים א כא, ודומה לזה בפירושי רלב"ג, מלבי"ם, ודעת מקרא).
  • אולם, הרעיון שתקוותו של הרשע אובדת נאמר כבר ב משלי י28: "תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד" (פירוט), ולא ברור מה מוסיף הפסוק האומר שתקוות הרשע תאבד דווקא במותו - מה זה משנה אם תקוות הרשע אובדת בחייו או אחרי מותו?
  • בנוסף לכך, לפי פירוש זה לא ברורה ההדגשה "במות אדם רשע", היה מספיק לכתוב "במות רשע".

2. התקווה של מקורביו של הרשע, המקווים להשיג משהו כתוצאה מהקשרים שלהם איתו: "במות אדם רשע תאבד תקוה - תקות כל הבוטחים בו. ותוחלת אונים אבדה - תוחלת בניו, שהם אונו, אבדה, כי בזכותו לא תבוא להם טובה; אבל במות צדיקים יש לבניהם מבטח בצדקתם" (רש"י, וכן רלב"ג פירוש שני, ומצודת דוד).

  • אולם, לכאורה דבר זה נכון גם לגבי אדם צדיק; גם במות אדם צדיק, אובדת תקוותם של האנשים הבוטחים בצדקתו, כפי שאנו מקוננים בסליחות: "אנשי אמונה אבדו... גיבורים לעמוד בפרץ... מרוב עוונינו אבדנום... סעו המה למנוחות, עזבו אותנו לאנחות...".
3. ולענ"ד הכוונה לתקוותו של ה' שהרשע יחזור למוטב, ולתקווה של החברה שהרשע יתקן את הנזקים שגרם.

בנוסף לפסוק שלנו, ישנם עוד שני פסוקים שבהם המילה אדם מיותרת, לכאורה (ראו הגאון מווילנה על משלי יב כג):

  • משלי יב3: "לֹא יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע, וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל יִמּוֹט"
  • משלי יב23: "אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת, וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת" (פירוט).
ותוחלת אונים אבדה -

1. אונים = כוחות, כמו ב ישעיהו מ26;    לפי זה אפשר גם לפרש תוחלת אונים = תקוותם של האנשים ששמו את כוחם ומבטחם ברשע; כאשר הרשע מת, מתברר שתקוה זו היתה תקוות שווא (ר' יונה גירונדי).

2. אונים = ריבוי של אָוֶן = רוע, אולי כמו ב הושע ט4: "לֹא יִסְּכוּ לה' יַיִן וְלֹא יֶעֶרְבוּ לוֹ זִבְחֵיהֶם, כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם, כָּל אֹכְלָיו יִטַמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם לֹא יָבוֹא בֵּית ה'"; לפי זה, תוחלת אונים הכוונה לתוחלתו של הרשע לעשות מעשים רעים, או לתוחלתם של האנשים הרעים - אנשי אונים (ר' יונה גירונדי), ולפי זה, הצלע השניה של הפסוק נרדפת לצלע הראשונה.

3. אונים מלשון אנינות ואבל - המתאבלים על הרשע (מלבי"ם), או מלשון תהלים עח51: "וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם, רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם" הבנים הבכורים; לפי זה, תוחלת אונים הכוונה לתקוותם של צאצאיו של הרשע, המתאבלים על מותו, שתוחלתם אובדת כי אינם יכולים לסמוך על זכות צדקתו של אביהם (רש"י, מצודות).

  • אולם, גם בביטוי "ראשית אונים", המילה "אונים" אין משמעה "ילדים" אלא "כוחות" - "ראשית אונים" הם הבנים הבכורים, שהם ראשית אונו וכוחו של אביהם.

תגובות