לשמח אנשים עצובים - לא בכל מצב

קוד: ביאור:משלי כה20 בתנ"ך

סוג: משל

מאת: אראל

אל:

→כה 19— משלי כה 20 — כה 21←

משלי כה20 : "מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה, חֹמֶץ עַל נָתֶר = וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע."

 סגולות

כמו מעדה בגד (בגד שהוא עדי, תכשיט), אשר אינו מועיל ביום קרה כי אינו מחמם;   וכמו חומצה, אשר מזיקה כששופכים אותה על נתר (בסיס) כי היא סותרת אותו;   כך השר שירים יפים לאדם שליבו רע (עצוב) - אינו מחמם את ליבו אלא רק מקשה עליו לשפוך את ליבו ולהשתחרר מהצער.

 מצודות

כמו המעלה על גופו מעדה בגד (בגד מקושט) ביום קרה, ונחמד הוא למראה העין אבל אין בזה שום תועלת להגן מהקור;   וכמו השופך חומץ על נתר (מין אדמה רכה), שבעבור רכות הנתר וחוזק החומץ יוסדק סדקים ממעל אבל לא יוגבר כח החומץ לחלקו חלקים מפורדים;   כן הוא השר בשירי-שמחה על לב רע (נשבר) המלא לו תוגה, כי אף אם יפתח פיו למלא שחוק - מכל-מקום הצער שמור בלבו ולא הלך לו.


 עצות

1. יש אנשים, שכאשר הם רואים אדם עצוב, הם מנסים לשמח אותו בכל מחיר - לספר לו בדיחות, להשמיע לו שירים, וכו'. הפסוק שלנו מלמד שהדרך הזאת לא תמיד נכונה:     כמו מעדה (עדי, תכשיט), שהוא טוב ויפה אבל אינו מועיל ביום חורף קר;   וכמו חומץ, שהוא טוב וטעים אבל אינו מועיל כשמוסיפים אותו לנתר (אבקת כביסה);   כך גם שירים משמחים אינם בהכרח מועילים לשמח אדם עם לב רע (עצוב).

בָּשירים - כי יש שירים מתאימים ויש שירים לא מתאימים; למשל, לשיר "משנכנס אדר מרבים בשמחה" לבחורה שהיתה אמורה להתחתן בחודש אדר והחתונה התבטלה ברגע האחרון - זה לא מתאים... אז לפני שמתחילים לשיר - כדאי לחשוב ולהרגיש האם אכן זהו הזמן המתאים.

2. על-דרך הדרש, השירה היא משל לתורה, והביטוי לב רע משמעו לב מלא בזדון (פירוט); לפי זה הפסוק מלמדנו, שאין ללמד תורה לתלמיד שליבו מלא ברוע: "זה המלמד תורה לתלמיד רשע, אשר אין בליבו לקיימה" (רש"י, ע"פ בבלי חולין קלג.).    והגר"א הסביר דרשה זו בהרחבה:

- "המידות נקראים בגדים. ו[מעדה בגד ביום קרה] היינו שיש לו מידות טובות, אך כאשר בא התאוה או איזה מידה מגונה לידו, אינו שובר את היצר הרע שלו, וזהו מעדה, שמסיר בגדיו, שהן מידותיו, בעת הצורך להן, והן בעת שבא לידו אותו המידה, וזהו ביום קרה".

- "תשובה [נקראה] נתר, כמו שנאמר (ירמיהו ב22): "כי אם תכבסי בנתר". ואחר-כך נותן חומץ על הנתר, והיינו שחוזר ועובר, הרי הוא מגרע את הנתר, כי על-ידי זה אין מספיקין בידו לעשות תשובה."

- "הוא לומד [שר בשירים] על לב רע... ועל-ידי זה עושה יותר רע, כמו שנאמר (הושע יד10) "ופושעים ייכשלו בם"": מי שלומד תורה בלב רע וללא שמחה, לא יוכל להחזיק מעמד בפני היצר. הוא ילמד על מידות טובות, אבל יישבר בניסיון הראשון. הוא יעשה תשובה, אבל יחזור לחטוא בהזדמנות הראשונה.

 הקבלות

שני משלים ונמשל אחד

  • רוב הפסוקים בספר משלי בנויים משתי צלעות, אך יש גם פסוקים רבים המורכבים משלוש צלעות - שני משלים ונמשל אחד:
    1. משלי י26: "כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם, וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם - כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו" (פירוט).
    2. משלי יז3: "מַצְרֵף לַכֶּסֶף, וְכוּר לַזָּהָב - וּבֹחֵן לִבּוֹת ה'" (פירוט).
    3. פסוקים רבים מסוג זה נמצאים בקובץ "משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיהו" (משלי כה-כט), והראשון בהם הוא הפסוק שלנו, משלי כה20: "מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה, חֹמֶץ עַל נָתֶר - וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע" (פירוט).
    4. משלי כה26: "מַעְיָן נִרְפָּשׂ, וּמָקוֹר מָשְׁחָת - צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע" (פירוט).
    5. משלי כו1: "כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ, וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר - כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד" (פירוט).
    6. משלי כו2: "כַּצִּפּוֹר לָנוּד, כַּדְּרוֹר לָעוּף - כֵּן קִלְלַת חִנָּם לא[לוֹ] תָבֹא" (פירוט).
    7. משלי כו3: "שׁוֹט לַסּוּס, מֶתֶג לַחֲמוֹר - וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים" (פירוט).
    8. משלי כו21: "פֶּחָם לְגֶחָלִים, וְעֵצִים לְאֵשׁ - וְאִישׁ מדונים[מִדְיָנִים] לְחַרְחַר רִיב" (פירוט).
    9. משלי כז3: "כֹּבֶד אֶבֶן, וְנֵטֶל הַחוֹל - וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם" (פירוט).
    10. משלי כז21: "מַצְרֵף לַכֶּסֶף, וְכוּר לַזָּהָב - וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" (פירוט).
    11. משלי כח15: "אֲרִי נֹהֵם, וְדֹב שׁוֹקֵק - מֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל" (פירוט).
  • לשיר או לא לשיר?

    הפסוק שלנו קובע, לפי רוב המפרשים, שזה לא טוב לשיר שירים לאדם עצוב. אולם בפסוקים אחרים בתנ"ך נראה שהשירים דווקא כן מועילים, למשל:

    * כשהיתה על שאול המלך רוח רעה, אמרו לו עבדיו, שמואל א טז16: "יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ, עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ, יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר, וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְטוֹב לָךְ...  וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּ, וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה".

    * כשאלישע הנביא כעס על יהורם מלך ישראל, הוא לא יכל להתנבא, ולכן ביקש, מלכים ב ג15: "'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן!' וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'"; המוסיקה אפשרה לו להשתחרר מהכעס ולהיפתח לנבואה.

    אז האם זה טוב או רע לשיר שירים לאדם עצוב?

    1. ייתכן שהדבר תלוי בשאלה מאיפה נובע העצב - האם הוא נובע מלב רע כמו בפסוק שלנו, או מרוח רעה כמו בספר שמואל (ע"פ גליה):

    - אם העצב נובע מהלב (מקום המחשבות), אז האדם צריך לשפוך את הלב - לספר את המחשבות העצובות שלו לרעהו כדי להשתחרר מהכאב. אין לו צורך בשירים - השירים רק יפריעו.

    - מצד שני, אם העצב נובע מהרוח (רגש), אז האדם צריך להרגיע את הרגשות הסוערים, רגשות הקנאה והכעס. במקרה זה, שירים וניגונים יפים עשויים לעזור.

    2. הנגינה של דוד אמנם הרגיעה את שאול בימים הראשונים, אולם בימים הבאים הלב של שאול נעשה עוד יותר רע, והוא היכה את דוד תוך כדי הניגון, שמואל א יט9-10: "וַתְּהִי רוּחַ ה' רָעָה אֶל שָׁאוּל, וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ, וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד. וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר, וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר, וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא".   דוד למד את הלקח ולימד את בנו שלמה: לעולם אל תשיר שירים לאדם עם לב רע! זה מסוכן כמו להסיר בגד מאדם באמצע החורף, וכמו לשפוך חומצה מרוכזת על נתרן - השירים יעצבנו אותו ועלולים לגרום לו "להתפוצץ" עליך!

    3. רמ"ד וואלי, בניגוד לכל שאר המפרשים, פירש את הפסוק שלנו במשמעות חיובית - טוב לשיר על לב רע! "מי שמעדה בגד ביום קרה, מעביר את הצער של הקור הגדול שאין האדם יכול לעמוד בו. ומי שמערב את החומץ עם הנתר, מנקה יפה את הבגדים ומעביר את הצער של הבגדים המלוכלכים. ומי ששר בשירים על לב רע, מעביר את הצער של אנינות הדעת ושל רוח רעה, כמו שמצינו בשאוּל... כי אין דבר המשמח ליבו של אדם כמו הניגון והשיר".

     דקויות

    בפסוק ישנם שני משלים ונמשל אחד.   הנמשל הוא לב רע = לב עצוב ועצבני, ולפי רוב המפרשים (פרט לרמ"ד ואלי - ראו "הקבלות"), הפסוק מלמד שלא צריך לשיר שירים לאדם עם לב רע. המפרשים נחלקו לגבי פרטי המשלים:

    משל א: מעדה בגד

    שני פירושים מנוגדים הוצעו לפירוש זה:

    1. מעדה = קישוט, כמו שמות לג6: "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב", ירמיהו ד30: "תִלְבְּשִׁי שָׁנִי, כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב, כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ", יחזקאל טז11: "וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי, וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ".   מעדה בגד ביום קרה = ללבוש בגד יפה ומקושט ביום קר, זה לא מועיל - כי ביום קר לא צריך להיות יפה אלא לשמור על חום הגוף: "כמי שלובש ביום קרה בגדי עדי, שהגם שהוא ליופי ביום צח, הנה ביום קר מלבד שאינו ליופי, אינו מחמם את הגוף ומתקרר מן הצינה, כי צריך ללבוש בגדים חמים בעת ההיא, וכן לא ישמחו השירים האלה ולא ייטיבו פנים, רק יוסיפו עצבת" (מלבי"ם, ודומה לו מצודת דוד).     מי שליבו עצוב צריך לשפוך את ליבו, צריך שיקשיבו לו ויעזרו לו לפתור את הבעיות. השירים היפים אמנם משכיחים את הצער באופן זמני, אך אינם פותרים את הבעיה; כמו מעדה בגד, בגד מקושט, שאינו עוזר לאדם להתחמם ביום קרה.

    2. הסרת בגד: "יום שנזדווג נבוכדנצר לישראל, העדה מהם שני לבושין: בגדי כהונה ובגדי מלכות" (איכה רבתי, פתיחה יב), או קריעת בגד: "לשני בני אדם שהיו מתכסים בשמלה חדשה בימות הגשמים. היה זה בוגד מכאן וזה בוגד מכאן, עד שקרעו אותה" (שם); "בגד עידים, בגד מוסר... שהוא ראוי להסירו מעליו לפי שהוא בלוי" (רש"י).   העצבות נמשלה לבגד העוטף את הנפש, למשל תהלים קז5: "רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף", תהלים קמג4: "וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי בְּתוֹכִי יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי".   אדם עצוב רוצה להתכנס בתוך עצמו עם הצער שלו. ומי ששר לו שירים שמחים, כאילו מעדה - קורע ומסיר מעליו את בגד העצבות, וזה עלול לעצבן אותו עוד יותר.

    משל ב: חומץ על נתר

    נתר = חומר ששימש לכיבוס בגדים, ירמיהו ב22: "כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית, נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי, נְאֻם ד' ה'" (פירוט); כנראה הכוונה לחומר שנקרא בימינו "סודה לשתיה" (גם היסוד "נתרן" נקרא בלטינית "סודיום"). זהו חומר בסיסי. ומה קורה כששמים חֹמץ על נתר? גם כאן יש שתי אפשרויות מנוגדות:

    1. סתירה: החומצה והבסיס סותרים זה-את-זה ונוצרת תמיסה נייטרלית וחסרת-תועלת. דבר זה היה ידוע כבר לחז"ל: "אמר רבי יהושע בר נחמיה: כזה שהוא נותן חומץ על נתר וסותר" (איכה רבתי פתיחה יב), וכן: "נתר - מין אדמה רכה... ואם ייפול בו חומץ, ממסמסו ונשחת" (רש"י על פסוקנו).    כך גם יופיו של השיר נסתר ומתבטל כששרים אותו על לב רע, לב השקוע בדיכאונו ואינו מסוגל לשים לב ליופי (ולפי רש"י, הפסוק הוא משל לאדם המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון - ליבו הרע של התלמיד סותר את יופייה של התורה).   מעבר לכך, השיר מבטל את התועלת של הצער - לב עצוב יכול להביא את האדם להתפלל אל ה' בדבקות רבה יותר מאשר בדרך-כלל, והשירים היפים מסיחים את דעתו מהתפילה, ומונעים ממנו את ההזדמנות להתקרב אל ה'; כמו חֹמץ, המבטל את התועלת הכימית כאשר שמים אותו על נתר.

    2. פיצוץ: כשהחומצה והבסיס מרוכזים במיוחד, הערבוב ביניהם משחרר גז מימן בכמות גדולה ויכול לגרום לשריפה ואף לפיצוץ (ראו הדגמה במעבדה: https://youtu.be/X_vMr-3P0KQ. הדגמה מצערת במציאות ניתנה ב 28.10.1993, במפעל קוקה-קולה בבני-ברק. הייתה דליפה של חומצה מלחית. כדי לנטרל את החומצה, היה צריך לשפוך לתוכה סודה קאוסטית (נֶתֶר) בריכוז של 10 אחוז. בטעות שפכו סודה קאוסטית בריכוז של 98 אחוז, והתוצאה היתה פיצוץ שגרם למותו של הכבאי מאיר מלכה ז"ל. ע"פ כתבה ב"מעריב" 29.10.1993. ראו באתר מכון וייצמן http://stwww.weizmann.ac.il/g-chem/learnchem/AttachedFiles/articles/acids1.html). גם שירים שמחים לאדם עצוב עלולים לעצבן אותו ולגרום לפיצוץ - כמו שקרה לשאול (ראו "הקבלות").

     לעיון נוסף

    המאמר המקורי

    עוד על בגדים יפים, ראו במשלי לֹא21: "לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג, כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים" (פירוט). 

    הפסוק בדרשות החורבן

    1. חז"ל דרשו את הפסוק על חורבן הארץ והמקדש, שנבע מכך שבני ישראל זלזלו בדברי הנביאים (ראו איכה רבתי, פתיחה יב):
    • מעדה בגד = האויבים הסירו מעל ישראל את בגדי הכהונה ובגדי המלכות שלהם.
    • ביום קרה = ביום קרא = ביום שהנביאים קראו אליהם והם לא שמעו בקולם, ובמקום לשמוע בקולם קראו לאליליהם.
    • חומץ על נתר = כמו שהחומצה סותרת את הבסיס, כך בני ישראל עשו "דווקא" וסתרו את דברי הנביאים בגסות;
    • ושר בשירים על לב רע = הנביאים ניסו לדבר אל בני ישראל בצורה הנעימה ביותר האפשרית, אך ליבם היה רע ואטום והם לא הסכימו לקבל.
    2. דרשות נוספות (שם):
    • מעדה בגד ביום קרה = "מעדה בגד ביום קרע" = כמו שני אנשים שמתכסים בבגד אחד, כל אחד מושך את הבגד לצד שלו עד שהוא נקרע, כך בני ישראל רבו ביניהם עד שקרעו את המדינה.
    • חומץ על נתר = כמו אדם שהיין שלו הופך לחומץ - בחבית הראשונה והשניה עדיין יש לו תקוה שאולי זה רק מקרה, אבל בחבית השלישית הוא כבר מתייאש ואומר "בוודאי כבר הכל חומץ".

    →כה 19— משלי כה 20 — כה 21←

    תגובות