קוד: אשה זרה= בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
האישה הזרה והנכריה היא אחת הדמויות המרכזיות שספר משלי מזהיר מפניה:
לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה. הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ, וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ, וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ. כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן, וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים" (פירוט).
כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת. רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת, שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ. אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס, נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע... וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה, וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה?" (פירוט).
לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע, מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה. אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ, וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ. כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם, וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד" (פירוט).
לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה... וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ, שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב. הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ... אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ. כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ. דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ, יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת" (פירוט).
תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי, וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תרצנה[תִּצֹּרְנָה]. כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה, וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה. אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב, וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף" (פירוט).
מה מסמלת האישה הזרה? וממה בדיוק מזהירים הפסוקים? המפרשים פירשו בכמה דרכים:
1. פשט:
זנות וניאוף. בזמן המקרא, היו גברים שפיתו נערות,
שמות כב15: "וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה...
" (פירוט); והיו גם נשים שפיתו נערים; הכתוב בספר משלי פונה לנערים ומזהיר אותם, שאם יתפתו וינאפו, הדבר יהרוס את חייהם ויביא למותם.
גם חכמי המדרש פירשו את המושג כפשוטו: "כי נופת תטופנה שפתי זרה - בני, היזהר מאישה זונה שלא תטעה אותך בדברי שפתיה.
וחלק משמן חכה - שלא תשטה אותך אחר קולה.
ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות... מה החרב אוכלת משני צדדין, כך זונה מאבדת חייו של אדם מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא...
רגליה יורדות מוות - שהיא מורידה את האדם בעולם הזה לעומקה של מוות, ואיזהו עומקה של מוות - אלו ייסורין רעים.
שאול צעדיה יתמוכו - שאע"פ שהוא נדון בייסורים בעולם הזה, אינו ניצול מדינה של גיהנם לעתיד לבוא.
אורח חיים פן תפלס - בני, אל תניח אורח חיים, פן תיכשל אחר דרכיה של זונה, למה? -
נעו מעגלותיה לא תדע. אבל אם שמעת לדברי תורה ולאמרי פי, אין אתה נכשל לעולם
"
(מדרש משלי (בובר) ה ג-ו); וכן חלק ממפרשי הפשט: "שפתיך ינצורו - שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה
"
(ר' יונה גירונדי על משלי ה3), "הזהיר זה בעבור כי היא ראש לעבירות
"
(ר' יונה גירונדי על משלי ו24, בהרחבה).
התנ"ך מספר על אישה אחת מסויימת שניסתה לפתות נער - אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף. בספר משלי ישנם רמזים רבים לפרשה זו, וכן לפרשות אחרות הקשורות ליוסף; ראו יוסף - בבואה של שלמה ויצירתו החכמתית / נסים אליקים -> בית המדרש הוירטואלי.
רמזים אחרים בספר משלי מקשרים את האישה הזרה לאבשלום בן דוד, שהיה אמנם גבר, אבל היה יפה מאד, והצליח לפתות את בני ישראל לתמוך בו; ראו פרקים ז-ח בספר משלי לאור פרשיות מרד אבשלום ומלכות שלמה / נילי סמט -> מגדים לג.
יש מפרשים, שהחכם רומז כאן לתופעות טבע כגון "האלמנה השחורה", ההורגת את בן-זוגה לאחר ההזדווגות. רמיזה זו נמצאת גם בסיפורים של עמים אחרים, המתארים "אשה ערפדית" הקוטלת את בני זוגה: "היא [האדונית] טומנת בקרבה את הכח הקמאי שבשילוב יסוד
הארוס והטאנאטוס, האהבה והמות, בה יסוד המכשפה, המוצצת את דמו החם של הגבר
עד תומו.
לפנינו גלגול מוטיב קדום על סוג של נשים, הגוררות את הגבר לקראת מותו.
היוונים ידעו לספר על הסירנות, השוכנות באי שבים ומושכות בקולן המקסים את
הגברים אל תוך הגלים הבולעים. הם סיפרו על בנות המלך דנאוס, שרצחו בליל
כלולותיהן את בעליהן, ועל הטאלאנטה, שהרגה כל בחור, אשר רצה לשאת אותה, אם
לא גבר עליה במרוץ. גם העברי הקדום ראה במשיכה הארוטית, הטמונה באישה מסוג
מסוים והנקראת ב"משלי" אישה זרה, יסוד של כישוף, המביא השמדה על הגבר. "כי
נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חיכה, ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות.
רגליה יורדות מות" (משלי ה, ג-ה); "זונה טובת חן, בעלת כשפים" (נחום ג, ד);
"שלוש לא תשבענה, ארבע לא אמרו הון" - והנה הצירוף המפתיע - "שאול ועוצר רחם"
(משלי ל, טו-טז).
אולי מצאה הדעה הזאת גם סימוכין בתצפיות בטבע, באשר הנקבה של העכביש טורפת
את בן זוגה לאחר הזדווגותם, והזכר בדבורים, המפרה את המלכה במסע הכלולות,
מת אחרי ההפריה.
מוטיב האישה, המושכת אליה מאהב ואחר שזה נמאס עליה, היא רוצחתו, חדר לתחום
המושגים בצורת "האישה הוואמפיר" ועובד גם ברומנים, למשל "האטלאנטידה" של
פייר בנואה. זאת ועוד - בניגוד לדמות הדון- זואן הגברי, המסתפק בפיתוי נשים
ועזיבתן, האישה מהסוג הוואמפירי, המפתה את הגברים, מופיעה באגדות הנ"ל
כמשמידה אותם בסוף
"
(למקור יצירתו של ש"י עגנון / מאיר בוסאק).
2. רמז: החומר, וגם הכוחות החומריים שבנפש - התאוות:
"וכמה נפלאים דברי שלמה בחכמתו, בדמותו את החומר לאשת איש
זונה: לפי שלא ימצא חומר בלי צורה כלל, והרי הוא אשת איש תמיד, לא ישתחרר
מאיש, ולא ימצא פנויה לעולם. ועל אף היותה אשת איש, אינה חדלה מלבקש איש אחר
להחליף בו את בעלה, ומשדלתו ומושכתו בכל אופן, עד אשר ישיג ממנה מה שהיה
משיג בעלה.
וזה הוא מצב החומר, והוא, שכל צורה שתהיה בו, הרי אותה הצורה מעתדתו לקבל
צורה אחרת, ולא יחדל מתנועה, לפשוט צורה זו המצויה ולהשיג אחרת, ואותו המצב
עצמו אחר הימצא הצורה האחרת
"
(מורה נבוכים ג ח);
"עניין
הכללות הזו היא האזהרה מלהימשך אחר תענוגות הגופות ותאוותיהן, ודימה את
החומר, שהוא סיבת כל התאוות הגופניות הללו, באשה זונה, והיא גם אשת איש, ועל
משל זה בנה את כל ספרו...
"
(מורה נבוכים - חלק ראשון - הקדמה).
"האשה הזרה הוא החומר, [ה]נקרא אשה... וקרא החומר הרע - אשה
זרה, כי החומר הרע מסיתו אל מעשה זר ורע; אבל החומר הטוב
נקרא (משלי לא י): "אשת חיל מי ימצא". ובעל חומר רע - יצר לבבו מפתה אותו
שילך אחר תאותו, וזה
נופת תטופנה שפתי זרה, כי היצר הרע מפתה אותו "שלום יהיה לך, אף כי תעשה דבר זה". ואמר
אחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות - כי כרת יכרת בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שנאמר (במדבר טו לא): "הכרת תכרת"
"
(מהר"ל,
נתיבות עולם, נתיב התורה, הקדמה).
"האשה הזרה - היא הכוח הדמיוני
"
(רלב"ג על משלי ה3), או "הנפש המתאווה
"
(רלב"ג על משלי ה6).
"לשמורך מאשת רע - היא החמדה, שהיא הנוקבא של הרע... שהיא אינה רוצה אלא להרע לאדם - שיהא רודף כל ימי חייו אחר ההבל, ולא ינוח יום ולילה, ואינו אוכל ואינו שותה, ונוסע למרחקים בצינים ופחים, ואין לו לא עולם הזה ולא עולם הבא, ולכן נקראת
אשת רע, שאין בה טוב כלל.
מחלקת לשון נכריה - היא התאוה, שנקראת נכריה... וזו התאוה, יש לה חלקת פה, כי היא מדברת טוב לאדם, ומראה את עצמה לאדם כאוהב - לתת לו תענוגי עולם הזה, 'אכול ושתה' תאמר לו, ושימלא תאוותו וילך אחרי תענוגי העולם הזה, ולכן אמר
מחלקת לשון נכריה
"
(הגאון מווילנה על משלי ו24).
3. דרש:
דעות מנוגדות לתורה: "שפתי זרה -
אפיקורסות
"
(רש"י על משלי ה3), "והוא גם למשל על
המינות
"
(מצודות שם); "כי נופת תטופנה שפתי זרה - יש בזה משל ומליצה: המשל מדבר
מאשה זרה
ויצר התאוה, שפתויי שפתיה דומים כנופת, כי המתיק לו את תאותו, וחלק משמן חכה, שטעם העבירה חלק משמן ואינו מרגיש בו שום דופי; ובמליצה ידבר
מיצרא דעבודת-גילולים, אשר יזנה לבבו אחרי
דעות חיצונות, והשפתים מרמזים תמיד על הדעת, שהדעות שעליו יבנו ראיותיהם נדמה לו שהוא מתוק כנופת, וכן טעם חכמתה (שהחיך מרמז בכל מקום על החכמה) נדמו לו חלק כשמן שאין בו דופי
"
(מלבי"ם שם).
ומעניין שחז"ל קישרו בין שני היצרים - יצר העריות ויצר האלילות: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא
"
(רב יהודה בשם רב, בבלי סנהדרין סג:). "אנו מתמודדים עם אידיאלים שונים אשר לעיתים סותרים את נוחותנו. האמת והצדק דורשים מאיתנו להתעלות אליהם, ואינם מניחים לנו ליפול ברשת יצרנו. האדם נמצא במצוקה, בין הפטיש לסדן, אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו. ברגע זה, פונה היצר הרע לאדם ומציע לו פתרון מבריק: "מדוע להתקוטט?" הוא אומר, "בא נפתור את העניין כחברים. נמציא אידיאולוגיה בה רדיפת התענוגות היא דבר שלכתחילה. אידיאולוגיה זו תיתן לגיטימציה מלאה לכל רצונותיך ומעשיך, ובזה תפתור לך הרבה בעיות - בדרך זו מובטחים לך חיים קלים ללא מאבקים מייסרים, וללא ייסורי מצפון"
"
(הרב אריאל פרג'ון, "לא עוד בדה לך דת", http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=4579).
יש מחכמי ישראל שהרחיבו עוד יותר, וטענו שאסור בכלל ללמוד
חכמות חיצוניות כגון פילוסופיה: "להתרחק מחקירות ולהתחזק באמונה: עַיֵּן אַלְשִׁיךְ עַל מִשְׁלֵי וּבִפְרָט בְּקַפִּיטְל ז' בְּדֶרֶךְ שְׁלִישִׁי שָׁם מַרְחִיב הַדִּבּוּר וְהָאַזְהָרָה לְהִתְרַחֵק מֵהֶם.
וְעַיֵּן שָׁם, כִּי מְדַבֵּר שָׁם בְּדֶרֶךְ צַחוּת וְנִפְלָא, וּמַסְבִּיר הַדָּבָר אֵיךְ הֵם. מַטְעִים אֶת הָעוֹלָם
שֶׁבִּתְחִלָּה אֵינָם מְגַלִּים הָאֶפִּיקוֹרְסוּת וְהַכְּפִירוֹת שֶׁלָּהֶם,
רַק מַרְאִים הַמְּתִיקוּת הַמְדֻמֶּה הַנִּרְאֶה בִּתְחִלָּה בְּדַרְכֵיהֶם הָרָעִים, עַיֵּן שָׁם.
וְזֶהוּ
כִּי נפֶת תִּטּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְכוּ', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: אֶפִּיקוֹרְסוּת,
וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כְּלַעֲנָה וכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְהַכְּלָל, שֶׁכָּל הָאַזְהָרוֹת שֶׁל מִשְׁלֵי לְהִתְרַחֵק מֵאִשָּׁה זָרָה, כַּוָּנָתוֹ עַל חָכְמוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת שֶׁנִּקְרֵאת אִשָּׁה זָרָה,
כְּנֶגֶד חָכְמַת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת אֵשֶׁת חַיִל.
וּמִי שֶׁבָּקִי בָּהֶם וּבְדַרְכֵיהֶם וְאֵיךְ הֵם מַטְעִין אֶת הָעוֹלָם,
בִּפְרָט בְּנֵי הַנְּעוּרִים,
שֶׁהֵם מְחַנְּכִין אוֹתָן בַּחִנּוּךְ הָרָע וְהַמַּר שֶׁלָּהֶם,
הֵם מַמָּשׁ כְּמוֹ אִשָּׁה הַמְנָאֶפֶת,
הַמְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ וּמְדַבֶּרֶת דִּבְרֵי חֵן,
וּבִתְחִלָּה אֵינָהּ מְגַלָּה זְדוֹן לִבָּהּ,
וּמַרְאֵית עַצְמָהּ כִּכְשֵׁרָה,
עַד אֲשֶׁר הִיא מַטְעֵת כָּל מִי שֶׁנִּסָּת אַחֲרֶיהָ.
כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הֵם דַּרְכֵיהֶם הָרָעִים לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ מְעַט מִדַּרְכֵיהֶם,
וְעַל קטֶב מָשָׁל זֶה סוֹבֵב רב סֵפֶר מִשְׁלֵי.
וְכָל מָקוֹם שֶׁקּוֹרֵא כְּסִיל וּפֶתִי הַמְהַפְּכִים אָרְחוֹת ישֶׁר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה,
כָּל כַּוָּנָתוֹ עַל אֵלּוּ הַחֲכָמִים לְהָרַע שֶׁנִּקְרְאוּ כְּסִילִים וּפְתָאִים,
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ", וּכְתִיב: "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"
".
אולם איך אפשר לדעת, מהי החכמה האמיתית שספר משלי משבח, ומהי "החכמה החיצונית", הנמשלת לאישה נואפת? שאלה קשה: "וְאִי אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה,
כִּי הֵם אוֹמְרִים בְּהֵפֶךְ מַמָּשׁ,
וּמְבִיאִים רְאָיָה מִמִשְׁלֵי דַּיְקָא וּמִשְּׁאָר כִּתְבֵי קדֶשׁ לְדַרְכֵיהֶם הָרָעִים.
כִּי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה יֵשׁ בָּהּ סַם. חַיִּים לְמִי שֶׁזּוֹכֶה,
וְלא זָכָה נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מָוֶת...
עַל כֵּן לְהַמִּתְעַקֵּשׁ לֵילֵךְ בְּדַרְכֵיהֶם הָרָעִים
לא יוֹעִילוּ רב הַדְּבָרִים,
וּלְהֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת יַסְפִּיקוּ דְּבָרֵינוּ אֵלָיו לְחַזֵּק נַפְשׁוֹ וְדַעְתּוֹ,
לַעֲמד כְּעַמּוּד בַּרְזֶל נֶגְדָּם וּלְשַׁבֵּר מְתַלְּעוֹת עַוָּל.
וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְגַלֶּה הָאֱמֶת בִּמְהֵרָה,
אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן
"
(שיחות הר"ן אות רטז).
"חכמה יוונית... המחקר השכלי ערב לשכל יותר מהנשמע אליו בקבלה, והטעם כי לזו מופת שכלי וזו למעלה ממנו אין לה טעם שכלי מספיק, כי לא תפול תחת רשת השכל האנושי, אשר לזה נתפתו הרבה מהקודמים אחריה ובעלו בה, כי הדיחה אותם בחלק שפתיה ומופתיה הערבים אליהם, וכמו שרמז לזה בעל החכמה האמיתית באמרו בשמה "כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה"...
"
(ספר עבודת הקודש; תגובה לרבי אברהם ביבאגיו).
4. סוד: קליפות, מזיקים ושדים: "הקליפות הם זכר ונקבה, ומהם נמשכים שתי בחינות: האחד, הם
נקראים
מזיקין. והב', נקראים
שדים. ובזה יתבארו מאמרי הזוהר, שנראים
כחולקים זה לזה, כי בספר הזוהר בפרשה ויצא בס"ת, משמע כי להט החרב המתהפכת,
היא לילית נוקבא דסמא"ל, שהיא חרבו של מלאך המות. ובפרשת פקודי בהיכלות
הטומאה, משמע להפך, כי הזכרים הם הרוצחים, והם בעלי החרב. אבל אותם שהם מצד
הנקבה, הם מפתים בלשונם, כד"א
וחלק משמן חכה, אבל אינם רוצחים, והכל אמת
כפי מה שיתבאר:
דע, כי בתחלה, הכחות הנמשכות מצד הנקבה, הם יורדות ומסיתות, ומפתות את האדם
לחטא, כי אין כח הפיתוי נמצא, אלא בנקבות, שמצד לילית. כמש"ה,
כי נפת
תטפנה שפתי זרה וגו'. ואלו נקראים
שדים, כי כונתם להדבק עם האדם, לפתותו
ולהחטיאו, ואינם מזיקים אותו. ואחר שנתפתה האדם אחריהם, אז מתחברים כחות
הזכרים הנקראים
מזיקין, אשר בידם החרב להזיק, וממיתין את האדם. כי כן הוא
טבע העולם, שהזכרים עושים המלחמה, ולא הנקבות. ונמצא, כי בבחינת הפיתוי,
העיקר הם הנקבות, כמו שמצינו בעגלי ירבעם, שהנקבה הניחה בדן, וכל העם נטו
אחריה יותר מעגל הזכר, שהיה בבית אל, כנזכר בזוהר
"
(שער הפסוקים).
בספר משלי ישנה סימטריה בין זכר לנקבה; לעומת האישה הזרה, המסמלת את פיתויי התאווה, ישנם גם גברים רשעים, המסמלים את פיתויי האלימות; ראו זכר ונקבה בספר משלי.
בניגוד לאישה הזרה, מתאר ספר משלי גם אישה טובה, חכמה, "אשת חיל
" (משלי לא).
גם כאן, מסתבר שהיתה אישה מסויימת ששימשה השראה לדמות האישה הטובה - אולי
רות המואביה. היא אמנם ראתה את עצמה כנכריה,
רות ב10: "וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו 'מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי
נָכְרִיָּה?'
"; אולם בזכות התנהגותה הצנועה ומעשי החסד שלה נחשבה לאשת חיל,
רות ג11: "וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי, כָּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ, כִּי יוֹדֵעַ כֹּל שַׁעַר עַמִּי כִּי
אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ
".
עם זאת, מדרשי חז"ל על האשה הטובה דווקא מדגישים יותר את הצד הסמלי שבה - האשה הטובה כמשל לתורה:
"יחסם של מדרשי חז"ל לדמותה של האישה הזרה מפתיע: רבים מן המדרשים המתייחסים אליה מפרשים אותה כאישה ממשית; זאת בניגוד למדרשים הנוגעים ל'חכמה', המזהים אותה בדרך כלל עם התורה, כלומר מעניקים לה פירוש אלגורי. הבדל זה בתפיסת המדרש את שתי הדמויות הוא ביטוי מעניין להבדל הספרותי
הפנים מקראי ביניהן, שעליו הצבענו. להלן כמה דוגמות לתפיסה זו של המדרש: מדרש משלי (ה', ג,' מהד' וויסוצקי עמ' 36-35): "'כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה' – בני הזהר מאשה זונה שלא תטעה אותך בדברי שפתיה... 'רגליה יורדות מוות' – שהיא מורידה האדם בעולם הזה לעימקי צלמות...", ושם פסקה שלמה, הדורשת את כל הקטע על אישה ממשית. מגמה זו בולטת גם במדרש משלי על המשך פרק זה. בפסוק כ מוצגות שתי הנשים זו מול זו באופן סימטרי – 'איילת אהבים', מול 'נכריה', אולם המדרש (שם, עמ' 38) יוצר א-סימטריה ביניהן: על הראשונה הוא אומר "מוטב שתשגיח בדברי
תורה...", ועל השנייה – "מלחבק חיק
נכריה שהיא מביאה אותך לידי חטא". את דברי האישה הזרה ("מי פתי יסר הנה, וחסר לב ואמרה לו. מי גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (ט', טז-יז) דרשו חז"ל במקומות שונים דווקא בהקשר של ביאה אסורה. כך בנדרים צא ע"ב: "וניחא ליה דלא לימות בעל, דתהוי אינתתיה עלויה, מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (לגבי נואף שאינו רוצה במותו של הבעל); סוטה ז ע"א (לגבי היתר ייחוד לבעל עם אשתו החשודה כסוטה); סנהדרין כן ע"ב (בעניין פסילת עדותו של החשוד על העריות); סנהדרין עה ע"א: "דאמר ר' יצחק, מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר (ט', יז) 'מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם' "; באופן רחב יותר, הדורש גם את הפסוק הקודם, מדרש משלי ט', יח (שם, עמ' 75): "אפילו חכם בא על אשת איש ומוצא החטא מתוק לשעה, אינו יודיע שסופו מר... 'ולחם סתרים ינעם' – אפילו אדם חוטא עם אשת איש בסתר, ואומר אין מי רואה אותי, אינו יודע שיש עמו משמרים לכל מקום שהוא הולך...". כך נשארות הדרשות קרובות לפשט המשל, ובאופן כמעט מפליא אינן מפליגות לתחומים אחרים שעליהם ניתן להסב את הביטוי "מים גנובים ימתקו", ואף אינן רואות באישה הזרה סמל לחכמה רעה, אלא אישה בשר ודם.
אמנם, ישנו גם כיוון הפוך, הבא לידי ביטוי בדרשות אחרות. כך דורשת הגמרא בעבודה זרה יז ע"א, את הפסוק המתייחס לאישה הזרה "כל באיה לא ישובון ולא ישיגון ארחות חיים" (ב', יט): "...ואם ישובו לא ישיגו ארחות חיים; למימרא דכל הפורש
ממינות מיית?". כאן מניחה הגמרא זהות בין האישה הזרה לבין המינות. באותו מקום אנו מוצאים דרשה הכוללת את שתי המגמות הפרשניות: "'הרחק מעליה ביתך' – זו מינות והרשות, 'ואל תקרב אל פתח ביתה' (שם) – זו זונה". לדוגמות נוספות בכיוון זה עיין גם מדרש משלי ו', כד; ט', יג. אולם מכל מקום קשה להשתחרר מן הרושם,
שהמגמה העיקרית בספרות חז"ל היא דווקא למעט בדרשות בעניין האישה הזרה, ולהשאיר את הבנת דמותה ברובד הריאליסטי. דוגמה מובהקת למגמה זו היא היחס בין פרק ז' לפרק ח' במדרש משלי: הדרשות לפרק ח' מרובות ומפותחות, רובן ככולן עוסקות בחכמה המזוהה עם התורה. ואילו בפרק ז' אין כלל מדרש משלי לפסוקים א-כד (אבחנה זו על פי וויסוצקי במהדורתו למשלי ומדרש משלי. על חסרונו של מדרש משלי לרוב פרק ז' הוא עומד על פי כתבי יד וקטעי גניזה). כאמור, תפיסה ריאליסטית של דמות הזרה עשויה להסביר את מיעוט המדרשים אודותיה, וממילא את חסרונו של המדרש על פרק ז'. נימוק לתפיסה ריאליסטית זו מציע מ' זר כבוד ('ספרי שלמה שהיו גנוזים', מחקרים ביהדות – ספר היובל לדוד קוטלר, תל אביב תשל"ו, עמ' 58) בהתייחסו למשל האישה הזרה בפרק ז': "אולם מתמיה הדבר, שקטע זה אשר היה מכשול להכללת הספר בכתובים... כמעט שלא נדרש בדרך אליגורית בספרות חז"ל... אין זה אלא מפני שראו בפסוקים אלה ובדומים להם בספר,
פשוטם כמשמעם ערך חינוכי, כאזהרה לבני נעורים כדי להצילם מסכנה זאת. דווקא ערכם הדידקטי, הגלוי, בקטעים אלה – הוא שעמד לו לספר משלי, והוא שהכריע לקיימו בכתובים
"
(פרקים ז-ח בספר משלי לאור פרשיות מרד אבשלום ומלכות שלמה / נילי סמט -> מגדים לג, הערת שוליים 3).
עם כל האזהרות של שלמה מפני אשה נכריה, גם הוא עצמו נכשל בזה:
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת"
הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת"
איך ייתכן ששלמה, עם כל חכמתו, נכשל בדבר שהוא עצמו הזהיר מפניו?