קוד: ביאור:שיר השירים ה10 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
הכלה יצאה לחפש את החתן, אך כשהסתובבה ברחובות השומרים היכו אותה ופצעוה. בנות ירושלים מצאו אותה ושאלו אותה מה מיוחד באהוב ליבה:
שיר השירים ה9: "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ?
"
והיא ענתה להן בתיאור מפורט של יופיו:
שיר השירים ה10: "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה
"
שיר השירים ה11: "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב
"
שיר השירים ה12: "עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם, רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת
"
שיר השירים ה13: "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים, שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר
"
שיר השירים ה14: "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ, מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים
"
שיר השירים ה15: "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז, מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים
"
שיר השירים ה16: "חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם
"
זהו המקום היחיד בשיר השירים שבו הכלה מתארת את מראהו החיצוני של החתן. בכל שאר הספר, כאשר הם ביחד, היא פונה אליו בדברי אהבה, ומתארת את הקשר ביניהם ואת האהבה שלהם; רק כשהם רחוקים זה מזה, והיא לא יכולה ליצור איתו קשר ישיר, היא מסתפקת בדיבורים על יופיו.
מבחינה הסטורית, כל הדיונים הפילוסופיים על מהות האלהים התחילו רק בתקופת הגלות, כאשר האומה הישראלית כבר לא היתה בקשר ישיר עם ה'. עמים אחרים שאלו את בני ישראל: "מה דודך מדוד?
", מיהו אותו אל שאתם עובדים לו? ובני ישראל היו צריכים לענות בהגדרות ותיאורים חיצוניים
(ע"פ הרב יובל שרלו, אחריך נרוצה, מבוא לדרך הדרש, השיר השלישי).
"מה דודך מדוד - כך היו שואלין האומות את ישראל: מה אלהיכם מכל האלהים, שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו?
שככה השבעתנו - להעיד לו על אהבתך
"
(רש"י).
הטבלה הבאה מפרטת את משמעות התיאורים במשל ובנמשל, מתוך פירוש רש"י והמדרשים:
|
|
דודי צח - ולבן להלבין עונותי, צח ולבן כשנראה בסיני, נראה כזקן מורה הוראות, וכן בשבתו למשפט (דנייאל ז) "לבושיה כתלג חור ושער רישיה כעמר נקא". ואדום - ליפרע משונאיו, כענין שנאמר (ישעיהו מג) "מדוע אדום ללבושיך". דגול מרבבה - הרבה חיילות מקי פין אותו (רש"י). |
|
|
|
ראשו כתם פז - תחילת דבריו הבהיקו ככתם פז, וכן הוא אומר (תהלים קיט) "פתח דברך יאיר". פתח "אנכי ה' אלהיך", הראם תחלה שמשפט מלוכה יש לו עליהם, ואחר כך גזר עליהם גזירותיו. קוצותיו תלתלים - על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. שחורות כערב - על שם שהיתה כתובה לפניו אש שחורה על גבי אש לבנה. ד"א קוצותיו תלתלים כשנראה על הים נראה כבחור נלחם בגבורה (רש"י). |
|
|
|
עיניו כיונים על אפיקי מים - כיונים שעיניו צופות אל ארובותיהם כך עיניו על בתי כנסיות ובתי מדרשות ששם מוצאי התורה המשולים למים. רחצות בחלב - כשהן צופות במשפט מבררות דין לאמתו להצדיק צדיק לתת לו כצדקתו ולהרשיע רשע לתת דרכו בראשו. יושבות על מלאת - על מלאת של עולם, משוטטות בכל הארץ צופות טובים ורעים. פירשתי (רש"י). |
|
|
|
לחיו - דברות הר סיני, שהראה להם פנים מסבירות ושוחקות. שפתותיו שושנים - דבורים שנדבר באהל מועד, שהם לריצוי ולכפרה ולריח טוב: תורת חטאת ואשם ומנחה ועולה ושלמים. |
|
|
|
ידיו - הלוחות שנתן מימינו, ומעשה ידיו המה גלילי זהב - אלו הדברות, שבהן הנחמדים מזהב ומפז רב. אמר רבי יהושוע בן נחמיה: מעשה נסים היו, של סנפירינון היו, והיו נגללין. ד"א: על שם שמגלגלות טובה לעולם. ממולאים בתרשיש - שכלל בעשרת הדברות תרי"ג מצות. מעיו עשת שן - זה תורת כהנים הניתן באמצע חמשה חומשים כמעיים הללו שהם נתונים באמצע הגוף. עשת שן מעולפת ספירים - נראית חלקה כעשת שן, והיא סדורה דקדוקים רבים גזירות שוות ובנין אב וקלים וחמורים. |
|
|
|
מיסדים על אדני פז - אמר רבי אלעזר הקפר: העמוד הזה יש לו כותרת למעלן ובסיס למטן; אמר רבי שמואל בר גרא: פרשיות שבתורה יש להם כותרת למעלן ובסיס למטן, וסמוכות לפניהם ולאחריהם... [כלומר תמיד יש קשר בין כל פרשה לבין הפרשה הקודמת והבאה, גם כשנראה שהן עוסקות בנושאים שונים]. מראהו כלבנון - המסתכל ומתבונן בדבריו מוצא בהם פרחים ולובלים כיער זה שמלבלב, כך דברי תורה ההוגה בהם תמיד מחדש בהם טעמים. בחור - נבחר, כארזים הנבחרים לבנין ולחוזק ולגובה. |
|
חכו ממתקים - דבריו ערבים [ וכולו מחמדים ]. זה דמות דודי וזה דמות רעי, ועל כל אלה חליתי לאהבתו. |
חכו ממתקים - דבריו ערבים: (ויקרא יט) "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, אני ה'" הנאמן לשלם שכר - יש חיך מתוק מזה? אל תחבלו במעשיכם ותקבלו שכר! "ובשוב רשע מרשעו" (יחזקאל יד) "ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה" - עונות נחשבו לו לזכיות - יש חיך מתוק מזה?! |
|
החתן והכלה נמשלים לתפוח ושושנה
דוד = אדום ואהוב
לערוג = להשתוקק, ערוגה = תעלת השקיה
שושנה = פרח בעל ששה עלי כותרת
תכו = הדום לרגלים
עתוד = עומד (עמוד, מוסד, איתן, רגל, במה)
זה = דבר מוחשי, שאפשר להצביע עליו