שכיר = אדם הנמצא איתנו באופן זמני, לצורך עבודה וקבלת שכר

קוד: שכיר= בתנ"ך

סוג: הגדרה

מאת: אראל

אל:

האם מותר להעביד עובדים זרים בשבת?

• מצד אחד, נאמר שמות כ9: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ"; אם העובדים הזרים נחשבים לעבדים או לגרים, אז אסור להעסיקם בשבת;
• מצד שני, בתורה יש גם מושגים אחרים המתייחסים לנכרים, כמו "תושב" או "שכיר" או "בן נכר", והם לא נזכרו באיסור עשיית מלאכה בשבת; אם העובדים הזרים נחשבים, למשל, לשכירים, אז מותר להעסיקם בשבת.

במאמר זה אנסה לברר, האם מעמדם של העובדים הזרים קרוב יותר לזה של "עבד", שאסור להעסיקו בשבת, או לזה של "שכיר" נכרי, שמותר להעסיקו.

מלבד מצוות השבת, קיימות מצוות נוספות שבהן יש הבדל בין עבד לבין שכיר, למשל במצוות הפסח (שמות יב43-45): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל- בֶּן-נֵכָר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. וְכָל- עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת-כָּסֶף--וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ...." - עבד שנימול אוכל מקרבן הפסח, אבל שכיר - לא. מובן שמדובר על עבד ועל שכיר שאינם מבני ישראל, כפי שפירשו חז"ל; שכיר ועבד מבני ישראל חייבים בכל מקרה לאכול מקרבן הפסח כמו כל שאר בני ישראל.

וגם בדיני הכהנים (ויקרא כב10-11): "וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ; תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ. וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ , קִנְיַן כַּסְפּוֹ, הוּא יֹאכַל בּוֹ; וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ." - פועל-שכִּיר של הכֹּהֵן לֹא אוְכָל מתרומת הקודש שמקבל הכֹּהֵן, אבל עבד של הכֹּהֵן כן רשאי לֹאכול ממנה.

נראה שההבדל ביניהֵם הוּא, שהעבד נמצא איתנו באופן קבּוֹע, לתמיד; הוּא אמנם לֹא מבני ישראל, אבל מאחר שהצטרף למשפחה, יש לשתף אותו בקרבן הפסח, ולמנוע ממנו לעשות מלֹאכה. לעומת זאת, השכִּיר נמצא כאן באופן זמני בלבד, לצורך עבּוֹדה; המשפחה שלו נמצאת במקום אחר, והוּא יחזור אליה לֹאחר שתקופת שכִּירותו תסתיים; ולכן אין טעם לשתפו בקרבן הלֹאומי של עם ישראל, או להתערב בשיקולי העבּוֹדה שלו בשבת (נדגיש שוב, מדובר על שכִּיר שאינו מבני ישראל).

איך צריך להתייחס לעובדים זָרים שנמצאים כאן, לדוגמה עובדי סיעוד פיליפיניים? האם דינם כ"ׂעבד" או כ"שכִּיר"?

לכאורה דינם כ"שכִּיר", שהרי הֵם נמצאים כאן רק באופן זמני, לצורך עבּוֹדה, והבית שלהֵם נמצא במקום אחר; אולם, למעשה המצב לֹא כל כך פשוט: רבים מהֵם נמצאים עם המשפחה שאצלה הֵם עובדים במשך זמן רב, ללֹא הגבלה; הֵם לֹא יכולים טכנית לעזוב את המשפחה ולחזור לֹארצם כִּי אין להֵם כסף; וחלקם נשארים כאן ומשתקעים כאן גם לֹאחר שתקופת עבּוֹדתם מסתיימת, באופן חוקי או לֹא חוקי.

ולכן ראוי לקבּוֹע גבּוֹל ברור, שממנו והלֹאה העובד נחשב ל"עבד" ויש לשתף אותו בחגים ובשבתות שלנו.

יום אחד?

מצד אחד, יש פסוקים שמהֵם נראה ששכִּירים נהגו לעבּוֹד יום אחד בכל מקום, ובסוף היום לקבל את שכרם:

• איוב ז1: "הלֹא צבא לֹאנוש על ארץ וכִּימי שכִּיר ימיו. כעבד ישאף צל וכשכִּיר יקוה פעלו"
• איוב יד6: "שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל עַד יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ"
• ויקרא יט13: "...לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר"
• דברים כד14: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. ביומו תתן שכרו..."
  

אך אין בזה ראיה ברורה:

• הפסוקים מאיוב מתארים את התחושה של שכיר, שעובד בכל יום עד הערב; אך אי אפשר להסיק ממנו שום דבר לגבי מספר הימים שהוא עובד בסך-הכל.
• שני הפסוקים שמתייחסים לאיסור הלנת שכר שכיר מתייחסים, אולי, ליום האחרון של השכירות, ומחייבים את המעסיק לשלם לעובד מייד באותו יום שבו נגמרה תקופת השכירות; אך אי אפשר להסיק מהם מהו אורכה של תקופה זו.

3 שנים?

לפי חלק מהמפרשים (ראב"ׂע?), התקופה המקובלת לעבודה של שכיר היתה 3 שנים, כמו שנאמר:

• ישעיהו טז14: "וְעַתָּה דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר וְנִקְלָה כְּבוֹד מוֹאָב בְּכֹל הֶהָמוֹן הָרָב וּשְׁאָר מְעַט מִזְעָר לוֹא כַבִּיר"
• דברים טו18: "לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה": עבד עברי עובד 6 שנים שהן כפליים מתקופת עבודתו של שכיר.
• גם בתלמוד (שבת קכז:) מסופר "מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון, ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים..." (ע' כאן).

אולם, אין בכך ראיה ברורה:

• הביטוי "כשני שכיר" נזכר בספר ישעיהו עצמו בקשר לתקופה של שנה אחת בלבד (ישעיהו כא16): "כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי אֵלָי בְּעוֹד שָׁנָה כִּשְׁנֵי שָׂכִיר וְכָלָה כָּל כְּבוֹד קֵדָר", והמפרשים שם פירשו שהביטוי "כשני שכיר" בא לתאר זמן מדוייק - כמו שהשכיר מדייק בזמן עבודתו ואינו עובד אפילו יום אחד יותר או פחות, כך גם הזמן שבנבואה הוא זמן מדוייק.
• הביטוי "משנה שכר שכיר" לא בהכרח מתייחס לזמן העבודה, ייתכן שהוא מתייחס לסוג העבודה - שהיא עבודה קשה יותר שכוללת יותר פעולות, או כדברי חז"ל "ששכיר עובד רק ביום, ועבד עובד ביום ובלילה".
• והסיפור בתלמוד הוא סיפור אחד, ולא בטוח שהוא מייצג.
  

49 שנה?

הגבול העליון לעבודה של שכיר נזכר דווקא בקשר לעבד עברי. ע"פ התורה, יש להתייחס לעבד עברי, לא כמו אל עבד נכרי, אלא כמו אל שכיר:

• ויקרא כה40-53: "כִּשְׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ, עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ...  וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לּוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים, כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ... כְּשָׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ, לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפָרֶךְ לְעֵינֶיךָ..."

"עבד עברי" הוא למעשה שכיר, שעובד עד שנת היובל, ומקבל שכר על-פי מספר השנים שהוא עבד. מספר השנים עד היובל יכול להיות עד 49 שנה, כך שגם עובד זר שנמצא כאן במשך 49 שנה, עדיין יכול להיחשב לשכיר.

למעשה ראוי לקבוע שיעור ממוצע שתלוי במנהג - אם המנהג הוא שרוב העובדים השכירים חוזרים לארצם לאחר 3 שנים, אז כל מי שנשאר כאן יותר מ-3 שנים, ייתכן שראוי להתייחס אליו כאל "עבד" ולא לאפשר לו לעבוד בשבת. וצריך עיון גדול.

פסוקים נוספים

1. שמות כב14: "אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ"
2. ויקרא כה6: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ"
3. מלאכי ג5: "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ידוד צְבָאוֹת"