תן לאחרים להלל אותך אחרי שיראו את מעשיך

מאת: אראל

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק כז    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27 
כז2 יְהַלֶּלְךָ זָר - וְלֹא פִיךָ; נָכְרִי - וְאַל שְׂפָתֶיךָ.

 סגולות

- במקום להגיד מה אתה מתכוון לעשות מחר - פשוט תעשה; כשיראו מה עשית, יהללו אותך גם זרים, ולא תצטרך לשבח את עצמך בפיך;   וגם אם כבר עשית - אל תשבח את עצמך בשפתיך, אלא חכה שאדם נכרי ישמע על מעשיך ויהללך.

 מצודות

- ואף בדבר שכבר עשית, יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך (הוא כפל הדבר במילים שונות).


 הקבלות

האם מותר לאדם לשבח את עצמו?

לפי הפסוק שלנו אסור לאדם לשבח ולפאר את עצמו, אולם בתנ"ך מצאנו כמה צדיקים ששיבחו את עצמם, למשל:

א. עובדיה אשר על בית אחאב אמר לאליהו הנביא, מלכים א יח12: "וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה' מִנְּעֻרָי";

ב. החכמה והבינה בספר משלי מתפארות בכישוריהן, משלי ח14: "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה" (פירוט)!

גם בימינו מקובל לומר: "לא פרסמת - לא עשית".  ויש פוליטיקאים ששיכללו את זה עוד יותר ואומרים: "פרסמת - עשית"...

ניתן ליישב בין הגישות בכמה שיטות. הן מייצגות כמה תנאים שבהם מותר לאדם לספר על עצמו דברים טובים:

1. תהילה משמעה דברי שבח והתפארות. מותר לאדם לספר על עצמו לאדם שאינו מכיר אותו כלל, כי זו אינה התפארות אלא הודעת עובדה בלבד; אך אסור לו לשבח את עצמו בפני אנשים שכבר מכירים אותו, כי זו התפארות: "הא - באתרא דידעין ליה, הא - באתרא דלא ידעין ליה" (רבא, תלמוד בבלי נדרים סב.), "אפשר דאליהו לא הוה ידע ליה" (ר"ן שם), "אמר לו עובדיה לאליהו 'הלא הוגד הוגד לאדוני אשר עשיתי... ', אלא שלא הכיר בו שזה הוא" (מהרש"א). "אין לאדם לפרסם את מעשיו... במקום שיודעים ומכירים אותו... כי סביר להניח שהם יודעים שהוא תלמיד חכם, ואם עד עתה לא כיבדוהו, אזי, או שהם אינם מחונכים לכבד תלמידי חכמים, או שהוא אינו ראוי לכבוד בגלל התנהגות שאינה הולמת, ואם כך או כך, לא יועיל לו להודיע שהוא תלמיד חכם" (שיעורים באגדות חז"ל שם, בשם תפארת צבי).

מסיבה זו מותר לנשיא בית הדין להודיע, לאחר דיון בעניין ממוני "נזדקן הדין", כלומר, כבר סיימנו לחקור את כל צדדי הבעיה (רב אשי, סנהדרין מב.); זו אינה התפארות אלא הודעה בלבד, שהרי זהו תפקידו של נשיא בית הדין: "שאני מילתא דבי דינא, דאגדול רמיא, כדתנן "גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן, גדול שבדיינין אומר 'איש פלוני אתה זכאי' איש פלוני אתה חייב'"."

יש מפרשים שמצאו רמז לפירוש זה בקריאה שונה של הפסוק: "יהללך זר, וָלֹא - פיך": "יהללך זר - דהיינו ודאי בידעוך, ולא - דהיינו שלא ידעוך, שלא יוכלו להללך, אזי שרי לפיך להודיעך" (מהרש"א, חת"ם סופר). אך לענ"ד אין צורך לדרוש את הפסוק בשינוי ניקוד או טעמים, כי המילה יהללך כבר מרמזת שהכוונה לדברי שבח והתפארות החורגים מהודעת עובדה חד-פעמית.

2. תהילה משמעה שבח לטוב ביותר. מותר לאדם לספר על מעלותיו, אך אסור לו להתפאר שהוא הטוב ביותר, כי אין לו אפשרות אובייקטיבית להשוות את עצמו לאחרים; רק אנשים מבחוץ, שרואים אותו ואת האחרים באופן אוביקטיבי, יכולים להחליט מי באמת ראוי לתהילה. עובדיה אכן סיפר על מעלותיו ואמר שהוא ירא את ה', אך לא התהלל, לא אמר שהוא ירא ה' הגדול ביותר.

גם הפסוק הקודם דיבר על תהילה, משלי כז1: "אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם", וגם שם הרעיון הוא, שהאדם רשאי להשתבח רק בדברים אובייקטיביים - רק בדברים שכבר עשה ולא בתוצאות המעשים שיעשה מחר (פירוט).

3. ישנו פסוק נוסף המסביר בדיוק על מה מותר ועל מה אסור להתהלל, ירמיהו ט22-23: "כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'": אסור לאדם לשבח את עצמו על ענייני העולם הזה, כגון חכמה גבורה או עושר, אבל מותר לו לשבח את עצמו על ידיעת ה', קרבת ה' וקיום מצוותיו (פירוט). עובדיה אכן שיבח את עצמו על כך שהוא ירא את ה'.   לפי זה, הפסוק "יהללך זר ולא פיך" מתייחס להתהללות בחכמה או גבורה או עושר.

פירוש זה מסתמך על אחת משלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, על-פי רבי ישמעאל: "שני כתובים המכחישים זה את זה - עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם": הפסוק בספר ירמיהו הכריע ויישב את הסתירה בין הפסוק מספר משלי לבין הפסוק מספר מלכים.

בין ישראל לגויים

העצה יהללך זר ולא פיך יכולה להתאים לא רק לאדם פרטי, אלא גם לכלל עם ישראל.

יש אנשים בעם ישראל, שאוהבים להדגיש בכל הזדמנות את העובדה שעם ישראל הוא העם הנבחר והקדוש לה'; לעניות דעתי, אין זה ראוי שאנחנו - בני ישראל - נהלל את עצמנו; ראוי שנתנהג בצורה שתגרום לגויים להלל אותנו: "יהללך זר - ולא פיך, נכרי - ואל שפתיך". כמו בלעם, שנקרא לקלל את עם ישראל, אך בסופו של דבר נאלץ לשבח אותם (במדבר כג-כד; ע"פ חגי הופר).

מתי בכל-זאת מותר לנו לשבח את עצמנו? ישנם כמה מקרים המתאימים להסברים למעלה:

1. כשאנחנו פוגשים אנשים שלא יודעים שום דבר על עם ישראל, מותר לנו להודיע להם פעם אחת מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם; אבל לא לחזור על כך שוב ושוב בפני אנשים ועמים שכבר שמעו על כך ולא השתכנעו.

2. גם כשאנחנו מספרים על עצמנו, אין זה ראוי שנציג את עצמנו בתור הטובים ביותר, אלא רק נגיד שה' מינה אותנו לתפקיד חשוב ואנחנו משתדלים למלא אותו כמיטב יכולתנו.

3. ראוי שנשבח את עצמנו רק על הישגים שהשגנו בתחום הרוח והמוסר, דעת ה' ועשיית מעשים טובים, ירמיהו ט22-23: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה'"; לא על חכמתנו ("המוח היהודי"), גבורתנו ("הצבא החזק ביותר") או עושרנו ("תעשיית ההיי-טק הטובה ביותר").

בין ה' לאדם

העיקרון יהללך זר הוא כל-כך חשוב, עד שגם ה' בעצמו נוהג לפיו - הוא משתדל שבני-האדם, שהם זרים לו, יהללו אותו:

1. המצרים, שמות ז5: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם";

2. נבוכדנאצר מלך בבל, דניאל ג33: "אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר". "כי שבחה של הקדושה מתרבה כשבאה הקליפה ונכנעת מפניה ומודה ליקר תפארת גדולתה" (רמ"ד וואלי).

3. וכן אמרו חז"ל, שה' מעדיף את השבח המגיע מבני אדם, על-פני השבח מפי המלאכים, כי בני-אדם הם יצורים חומריים הנחשבים "זרים" ו"נכרים", לעומת המלאכים הרוחניים   (רמ"ד ואלי, שם).

אדם שיש לו צורך עז בתהילה, ובכל-זאת מעוניין לקיים את הפסוק יהללך זר ולא פיך, עלול לפתח ציפיה עזה שיבוא סוף-סוף הזר שיסכים להלל אותו, וכשבא איש זר ומהלל אותו, הוא מקבל בהתלהבות עצומה את כל דברי התהילה שהזר אומר עליו. ספר משלי מזהיר, שגם כאשר אנשים אחרים מהללים אותנו, יש להיזהר ולבחון היטב אם דברי התהילה שלהם אכן מתאימים למציאות, משלי כז21: "מַצְרֵף לַכֶּסֶף, וְכוּר לַזָּהָב, וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" (פירוט).

 פרק כז    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות