תנו לעני לשכוח את עוניו

רישו ועמלו

שתי צלעות הפסוק מתייחסות בהצלבה לשתי צלעות הפסוק הקודם (6):

ריש הוא עוני, ובהשאלה גם צער ועצב;   ישתה וישכח רישו - הכוונה לאדם מר-הנפש, שישתה יין וישכח באופן זמני את עוניו וצערו.

עָמָל הוא רֶשע ומרמה הגורם לעבודה קשה וייסורים, כמו באיוב טו35: "הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה".   ועמלו לא יזכור עוד - הכוונה לאדם האובד, הנדון למוות, שישתכר וישכח לנצח את פשעיו, לא יזכור אותם עוד לעולם.

לא יזכור עוד

1. לא יזכור עוד לעולם - כי הוא נדון למוות.

2. או לא יזכור עוד באופן זמני, עד שההשפעה תתפוגג, כמו במלכים ב ו23: "וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", מלכים ב ו24: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן" (פירוט) (ע"פ לאה פ ואורית טורם, שבת נח"ת חשון ה'תשנ"ט).

מה הקשר לפסוקים הקודמים והבאים?

הפסוקים הקודמים מדברים על משפט, משלי לא5: "פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק, וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי", למלך אסור לשתות יין כי הוא חייב לזכור את החוק ולשפוט בצדק.    גם הפסוקים הבאים מדברים על משפט, משלי לא8: "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם, אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף", המלך צריך לעזור לעניים לבטא את עצמם בבית המשפט (פירוט). 

לפי זה, ייתכן שגם הפסוקים שלנו (6-7) מדברים על משפט. כשאדם מר נפש, עני ומסכן, מגיע למשפט, הזכרונות הרעים עלולים להציף אותו עד כדי כך שהוא ישכח את טענותיו. ייתכן שהפסוק ממליץ לאפשר לו לשתות יין, כדי שישכח את צרותיו באופן זמני, ויוכל להגן על עצמו כראוי (פירוט).