אם חכמת - חכמת לך, ולצת - לבדך תשא

קוד: ביאור:משלי ט12 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי ט12: "אִם חָכַמְתָּ - חָכַמְתָּ לָּךְ, וְלַצְתָּ - לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (פירוט)

אחת התכונות האנושיות שנמצאת בנו, כנראה, כבר מימי הילדות, היא תכונת ה"דווקא": אם מישהו שאנחנו לא מחבבים במיוחד אומר לנו לעשות משהו, אנחנו "דווקא" נעשה הפוך. מצד שני, אם החבר'ה שאנחנו אוהבים עושים משהו, אנחנו נרצה לעשות כמותם גם אם מדובר במעשה שטות. ספר משלי מנסה ללמד אותנו להשתחרר מהגישה הזאת ולחשוב בהגיון:

אם חכמת - חכמת לך: כאשר אתה לומד חכמה, גם כאשר אתה לומד מאחרים או לומד עם אחרים, אתה לא עושה טובה לאף אחד אחר, אלא רק לעצמך. 

החכמה היא ההשקעה הבטוחה ביותר: גם אדם שיש לו הרבה כסף, לא יכול להיות בטוח שייהנה ממנו - ייתכן שהוא ייגנב או יישרף, או שיצטרך להוציא את כולו על טיפול רפואי יקר. אבל אם למדת חכמה, החכמה תועיל לך, אף אחד לא יוכל לקחת אותה ממך.

ומצד שני:

ולצת - לבדך תשא: כאשר אתה מתלוצץ, לועג ומזלזל בחכמה שמנסים ללמד אותך, אתה לא "מעניש" אף אחד ולא גורם נזק לאף אחד אחר, אלא רק לעצמך. גם אם היו אנשים נוספים שהשתתפו איתך בליצנות, בסופו של דבר כל אחד ואחד יישא לבדו בתוצאות של מעשיו הרעים, ולא יוכל להאשים את החֶבר'ה.

אם התלוצצת, לעגת וזלזלת בלימודים, וכתוצאה מכך גורשת מבית הספר והפסדת את ההזדמנות ללמוד (ראו גרש לץ), לבדך תשא בתוצאות השליליות של מעשיך - לא תוכל "לגנוב" את החכמה מאחרים. 

הפסוק מבהיל בעוצמתו: האחריות למעשיי מוטלת עליי ועליי בלבד - אין אשמים! "אם חכמת - חכמת לך! ולצת - לבדך תשא!".

מקורות ופירושים נוספים

ישנם מקורות רבים נוספים המדגישים את האחריות של האדם לתוצאות מעשיו, למשל  הושע י12-13: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד; נִירוּ לָכֶם נִיר, וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת ה', עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם. חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע, עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם, אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ; כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ, בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ" (פירוט).

הפסוק שלנו מוסיף שלושה הדגשים:

1. אין טעם לעשות מעשי שטות "דווקא" כדי לפגוע במי שמלמד אותנו חכמה, כי כשאנחנו עושים מעשה חכם אנחנו מועילים רק לעצמנו, וכשאנחנו עושים מעשה שטות אנחנו פוגעים רק בעצמנו. פירוש זה משתלב בקטע המלמד איך לאהוב ביקורת.

2. אין טעם לעשות מעשי שטות כדי להתחבר ולהתקרב לאנשים שמלמדים אותנו לעשות שטויות, כי כשאנחנו עושים מעשי שטות, בסופו של דבר רק אנחנו נישא בתוצאות השליליות של מעשינו, ולא נוכל להאשים את החֶברה; וכשאנחנו עושים מעשי חכמה, רק אנחנו ניהנה מהתוצאות החיוביות של מעשינו, גם אם למדנו את המעשים האלה מחברינו: "משל לאדם שהזמין את חברו למסעדה, וביקש מהמלצר להביא מעדנים מיוחדים, ושתיה יקרה מאד. הם ישבו ואכלו, האורח היה בטוח שבסוף יהיה בסדר, ועניין התשלום יסודר. אולם, בסוף הסעודה, המזמין קם לשירותים, ומשם מצא את הדרך החוצה... האורח קם על רגליו ורצה ללכת, אך בדלת חיכה לו בעל המסעדה ודרש את התשלום. הוא ניסה לגמגם, ולהסביר, אבל שום דבר לא עזר. הוא היה צריך לשלם עד הפרוטה האחרונה. כך זה אחרי מאה ועשרים. כאן בעולם הזה יש חברים, וחיוכים, ועליי ועליך, אבל בחשבון הנצחי: אם חכמת - חכמת לך! ולצת - לבדך תישא!" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, כ"א אלול ה'תשס"ט).

3. ההשקעה הטובה ביותר היא החכמה, כי זו ההשקעה היחידה שנשארת איתנו תמיד: כשאנחנו לומדים חכמה, היא נשארת שלנו ואי אפשר לגנוב אותה מאיתנו; וכשאנחנו מזלזלים בחכמה, אנחנו נשארים טיפשים ואיננו יכולים לגנוב את החכמה מאחרים. ראו גם: פסוקים נוספים שמשוים בין חכמה לבין כסף.

ובפירושנו למעלה ניסינו לשלב את שלושת המסרים.

העולם הבא

ייתכן שהפסוקים רומזים, לא לשכר בעולם הזה אלא בעולם הבא, עולם הנשמות: כאשר האדם לומד חכמה, הוא לא רק קונה לעצמו קניין חיצוני, אלא הוא מתקן את נשמתו, והתועלת הזאת היא נצחית - היא נשארת ומלווה את נשמתו של האדם גם לאחר מותו. ועוד: תיקון הנשמה לעולם הבא הוא זכות שרק האדם עצמו נהנה ממנה, כי לכל אחד ישנה נשמה נפרדת, ולכן: אם חכמת - חכמת לך לבדך, ואם לצת - לבדך תשא (ראו מצודת דוד). רעיון דומה נזכר ב משלי ה17: "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ, וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ" (פירוט). 

כי בי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים

בפסוק הקודם נאמר:

משלי ט11: "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ, וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים"

החכמה, שהיא הדוברת בפרק זה, מסבירה מדוע כשאדם לומד חכמה הוא מועיל קודם כל לעצמו:

כי בי - בזכותי (בזכות החכמה) - יהיו לך ימים רבים יותר של עשיה חיובית ומשמעותית; תוכל לנצל טוב יותר את שנות חייך ולא לבזבז אותם לבטלה; הידע הזה יועיל קודם כל לך, ואף אחד לא יוכל לקחת אותו ממך.

ואפשר גם לפרש, שהדוברת כאן היא יראת ה', שנזכרה בפסוק 10: "תחילת חכמה - יראת ה'...". כי בי - בזכות יראת ה' - תחיה חיים ארוכים יותר, כמו שנאמר ב משלי י27: "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים, וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה" (פירוט).

וחז"ל דרשו, שהדוברת כאן היא השבת: "כל המברך ומקדש על היין בלילי שבתות, מאריכים לו ימיו בעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר כי בי ירבו ימיך...". וייתכן שחז"ל מצאו רמז לכך בפסוק הראשון בפרק, משלי ט1: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (פירוט).

תגובות