עוכר ביתו בוצע בצע, ושונא מתנות יחיה

קוד: ביאור:משלי טו27 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

→טו 26— משלי טו 27 — טו 28←

משלי טו27 : "עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע, וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה."

 סגולות

הבוצע בצע ולוקח את רכוש הזולת בלי רשותו, עוכר (מקלקל ומשחית) את ביתו, רכושו ומשפחתו;   אולם השונא לקבל את רכוש הזולת גם ברשותו, כמתנות, יחיה חיים עצמאיים ושלווים.

 מצודות

הבוצע בצע (גוזל הון) להרבות לו, ישחית ביתו, כי בא זה ואיבד את זה;   אבל השונא אף מתנות, כי יישען בה', אז המקום יתן לו עוד חיים, מה שאין ביד אדם לתת.


 עצות

1. "חייל, בוא תיקח דיסק במתנה", אמר לי איש נחמד ליד תחנת הרכבת. ניגשתי ובחרתי דיסק, והאיש הגיש לי טופס ואמר "רק תחתום כאן לאישור שקיבלת את המתנה". רגע לפני שחתמתי, הסתכלתי על מה אני חותם, וראיתי שמדובר בטופס הרשאה לחיוב חשבון בנק... מובן שלא חתמתי. זמן קצר לאחר מכן שמעתי שהחברה החתימה אנשים רבים על הוראת קבע, גבתה מהם כספים רבים ששווים פי מאה מערכה של אותה "מתנה", ונעלמה בלי להשאיר עקבות.

2. "אתם מוזמנים לארוחת ערב יוקרתית בחינם", אמרו המודעות. באותה ארוחת ערב, הועברה מצגת שיווקית ששיכנעה את אותם אנשים לקנות דירת נופש, בסכום גבוה פי מאה מערכה של ארוחת ערב במסעדה. הקונים נתקעו עם דירת נופש שאין להם מה לעשות איתה, עם הסכם שמחייב אותם לשלם "דמי החזקה" גבוהים לכל החיים.

בוצעי הבצע ממציאים בכל יום דרכים חדשות לעכור את ביתם, רכושם ומשפחתם של אנשים תמימים, ע"י הצעת מתנות מתוחכמות ומפתות. אז בפעם הבאה שמישהו מציע לכם מתנה, זכרו:

עוכר ביתו בוצע בצע = הלוקח רכוש שאינו שייך לו, עלול ליפול למלכודת שתפגע בביתו, ברכושו ובמשפחתו;   ושונא מתנות יחיה = מי שאינו מוכן לקבל מתנות, יחיה חיים בטוחים ויינצל ממלכודות.

מימוש עצמי

3. לעקרון שונא מתנות יחיה ישנה גם משמעות רוחנית.    הרכוש הוא אחד הרמזים שה' נותן לאדם כדי לכוון אותו לתפקידו בחיים. על-פי השקפת היהדות, ה' נותן לאדם בדיוק את הרכוש שהוא צריך כדי לממש את תפקידו בחיים - לא פחות ולא יותר. מכאן, מי שנמנע מלקחת רכוש ששייך לו (למשל משום שהוא מתעצל לעבוד או מתעצל לתבוע את המגיע לו בדין), ייתכן שיחסר לו רכוש הדרוש לו למילוי תפקידו; מצד שני, מי שלוקח רכוש שאינו שייך לו, גם הוא עלול "לפספס" ולהגיע למקום לא נכון בחיים, למשל, אם יהיה לו יותר מדי כסף הוא עלול לקנות דירה יקרה במקום שאינו מתאים לו וכך לא יממש את עצמו כראוי:

עוכר ביתו בוצע בצע = הלוקח רכוש שאינו שייך לו, עלול להגיע למקום-מגורים שאינו מתאים לו, ולפגוע גם בשאר הרכוש שלו ובמשפחתו;     שונא מתנות = מי שאינו מוכן לקבל רכוש מהזולת, אפילו כשזה נעשה בהסכמת הזולת, בדרך של מתנה, יממש את חייו ואישיותו בצורה הטובה ביותר, כי הוא משתמש רק ברכוש שה' נתן לו לצורך כך, לא פחות ולא יותר.

 הקבלות

מה צריך לעשות אדם שמציעים לו מתנה?

1. אם הנותן הוא אדם רחוק, שאין לו קשרי ידידות איתנו, אפשר פשוט לסרב לקבל את המתנה.  כך עשה אברם, שסירב לקבל מתנות ממלך סדום, בראשית יד23: "'אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם'" (פירוט). כך עשה גם אלישע, שסירב לקבל מתנות מנעמן שר-צבא ארם, מלכים ב ה16: "וַיֹּאמֶר 'חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח' וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן". 

2. אך אם הנותן אדם קרוב, הסירוב עלול לפגוע בו ובקשרי-הידידות בינינו!  פתרון אפשרי הוא לקבל את המתנה אבל לתת מיד משהו בחזרה.  כך עשה יעקב אבינו, בראשית כח20-22: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר 'אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ - וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה ה' לִי לֵאֶלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (פירוט), כלומר: אם ה' ייתן לי מתנות, אני מייד אתן לו משהו בתמורה; לא בגלל שה' צריך זאת, אלא בגלל שאני, יעקב, צריך לתת ולא רק לקבל (בזמנם המעשר לא היה חובה - זו היתה יוזמה פרטית של יעקב).   כך עשה גם אלישע לאחר שאשה שונמית אירחה אותו בביתה, מלכים ב ד13: "וַיֹּאמֶר לוֹ 'אֱמָר נָא אֵלֶיהָ, הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ? הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?' וַתֹּאמֶר 'בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת'".    וכך עושים גם בפורים, אסתר ט22: "וּמִשִלֹח מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים" (פירוט): לאנשים שיש להם, שולחים מנות ומקבלים מנות בתמורה; רק לאביונים, שאין להם מה להחזיר, נותנים מתנות.

3. פתרון נוסף הוא להשתמש במתנה לצרכי ציבור, כמו שעשה אלישע כשמישהו הביא לו תרומה של מזון, מלכים ב ד42: "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ; וַיֹּאמֶר 'תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ'".

4. בתלמוד מסופר על כמה מחכמי ישראל שקיימו פסוק זה כפשוטו:

"שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: במה הארכת ימים?... אמר ליה: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי. לא קבלתי מתנות - כי הא: דרבי אלעזר, כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה - לא הוה שקיל; כי הוה מזמני ליה - לא הוה אזיל; אמר להו: לא ניחא לכו דאחיה, דכתיב שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה. רבי זירא, כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה - לא הוה שקיל; כי הוה מזמני ליה – אזיל, אמר: אתייקורי דמתייקרי בי [הם מתכבדים בי, ולא אני מקבל מהם]" (בבלי מגילה כח.);

"אי בעי במתנה – נישקליה. רב גידל לא נחית לה, דכתיב ושונא מתנות יחיה" (בבלי קידושין נט א);

"תנו רבנן: הוא כנס שלש מאות גרבי יין מברורי המדות, וחבריו כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות, והביאום לפני הגזברים לירושלים, אמרו להם: אי אתם זקוקים לכך (הואיל ומתחלה לא נתכונתם לגזול, שהלקוחות מוחלין)! אמרו להם: אף אנו אין רצוננו בכך (ליהנות משל אחרים)!" (בבלי ביצה כט).

4. בתקופות מסויימות, שנאת המתנות היתה כל כך מקובלת בעם ישראל, עד שהיא שימשה גם בסיס לפסיקת הלכה: "מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? - משום דאמר ליה: אי בדמי - לית לי דמי למיתן לך; במתנה לא ניחא לי, דכתיב ושונא מתנות יחיה" (בבלי בבא בתרא יג ב);   אך בתקופות אחרות,  "משרבו מקבלי מתנות - נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב ושונא מתנות יחיה" (בבלי סוטה מז ב).

5. אם, למרות הכל, החלטתם לקבל מתנות - יש לוודא שהנותן נותן אותה בשמחה, משלי כג6-7: "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תתאו[תִּתְאָיו] לְמַטְעַמֹּתָיו; כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ" (פירוט).

שונא מתנות מה' יחיה

עד כאן פירשנו, כמו רוב המפרשים, שהפסוק מתייחס למתנה מאדם לאדם. אך הפסוק מדבר על מתנות באופן כללי, ולכן ניתן לפרש אותן גם על מתנות שהאדם מקבל מה':

- מתנות בעולם הזה - כל הרכוש, הכישרונות והידע שיש לאדם הם בעצם מתנות שהוא קיבל מה', והשונא מתנות משתדל להשתמש בכל הדברים שקיבל כדי לעשות את רצון ה' וכביכול לתת לה' "תמורה", כך שלמעשה זו כבר לא מתנה. אדם הנוהג כך, מקבל חיוּת רוחנית כי הוא נמצא בזרימה בלתי פוסקת של שפע שמגיע אליו ויוצא ממנו. כל עוד אנחנו שומרים את המתנות לעצמנו בלבד, אנחנו מלאים ולא יכולים לקבל עוד; ברגע שאנחנו מעבירים אותן הלאה, אנחנו נפתחים לקבל שפע חדש, וזוכים לחיות.

- מתנות בעולם הבא - ישנם אנשים שרוצים כבר להגיע לעולם הבא, עולם הדבקות הרוחנית בה'; אך אדם השונא מתנות מעדיף להגיע לעולם הבא רק לאחר שקיים מצוות בעולם הזה, כדי שהעולם הבא יהיה עבורו שכר על עבודה שעשה, ולא מתנת-חינם; ולכן שונא מתנות יישאר לחיות בעולם הזה עד שיסיים את תפקידו (ע"פ גליה. וראו גם במאמרה "שונא מתנות יחיה" כעיקרון בעבודת הנפש ובעבודת ה').

מדיניות כלכלית

בנוסף למשמעות הפסוק עבור האדם הפרטי, הפסוק גם מותח ביקורת על הדעות הכלכליות המקובלות בשמאל ובימין:

  • עוכר ביתו בוצע בצע - בניגוד לקפיטליזם, הטוען שאם כל אדם ינהג לפי שיקולים אנוכיים וירדוף בצע כאוות נפשו, המשק יתקדם.
  • ושונא מתנות יחיה - בניגוד לסוציאליזם, הטוען שהמדינה צריכה לתת מתנות לאזרחים - קיצבאות וסובסידיות.
לתורה ישנה מדיניות כלכלית ייחודית שאינה נמצאת לא בשמאל ולא בימין: מותר לאנשים לצבור הון כאוות נפשם, פרט לדבר אחד - קרקע. בעולם של התורה אי אפשר לצבור קרקעות לנצח, כי הקונה חייב להחזיר את הקרקע למוכר בשנת היובל. כך מובטח שלכל אדם יהיה מקום לבנות בו את ביתו.

 דקויות

עוכר ביתו בוצע בצע

עוכר = מקלקל ומשחית;   בית = מקום מגורים, וגם משל לרכוש ולמשפחה;    בוצע בצע = הדואג רק להגדיל את הרווחים האישיים שלו, גם כשזה בא על חשבון רכוש הזולת.    מי עוכר את מי? ארבעה פירושים:

1. פשט: האיש הבוצע בצע, עוכר את בית עצמו. כשאדם עוסק ברדיפת בצע, הוא משחית ומקלקל את ביתו ומשפחתו (כך פירשו רוב המפרשים). ולכן עדיף להתרחק מרדיפת-בצע ולשנוא אפילו מתנות.

2. רמז: האיש הבוצע בצע, עוכר את ביתם של אחרים. הוא מחפש דרכים מתוחכמות לקחת את רכושם, ואף נותן להם מתנות כדי לפתות אותם ולגזול מהם. כך למשל, אנשים ברחוב מציעים לעוברים ושבים לקבל "מתנה", ואז מחתימים אותם על "אישור שקיבלת את המתנה", שהוא למעשה הוראת קבע לתשלום סכומי כסף גדולים פי מאה מערך המתנה. או, מזמינים אנשים לארוחת ערב יוקרתית בחינם, וכטוב ליבם ביין מוכרים להם דירת נופש שהם לא צריכים, בשווי פי מאה משוויה של הארוחה... אבל השונא מתנות יינצל מפיתויים אלה ויחיה חיים טובים.

3. דרש: האיש העוכר את ביתו ואינו עובד לפרנסתו, עלול להיות בוצע בצע: "והקדים עוכר ביתו לבוצע בצע.. ללמד גם כן עניין אחר והוא, שהעוכר את ביתו על-ידי שמבזבז את שלו, סוף בא לאותה מידה להיות בוצע בצע, כי מבקש לימודו ואינו מוצא וגונב וגוזל, וגם הולך אחר המתנות... וחייו אינם חיים" (רמ"ד ואלי). ולכן עדיף להיות שונא מתנות ולהתפרנס מיגיע כפיים.

4. סוד: הבית הוא העוכר, הבית מקלקל ומשחית את בוצע-הבצע שגר בו.    כך גם בחבקוק ב9-11: "הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ... כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה": כשאדם מכניס רכוש גזול לביתו, הבית כביכול מתקומם ופוגע ביושביו. וכן במשלי א19: "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח": הבֶצַע לוקח את נפשו של הגזלן (פירוט).

שונא מתנות יחיה

ברור שבצע (גזל) הוא רע, אבל מה רע במתנות שאחרים נותנים לנו מרצונם החופשי? למה צריך לשנוא מתנות?

1. המתנות פוגעות בחלוקת הרכוש הטבעית וכך מרחיקות את האדם מהמקום הראוי לו בחיים; וכן, כשהאדם משאיר אצלו את המתנה שקיבל, הוא נשאר מלא ואין לו מקום לקבל עוד שפע מה'. לפי זה, יחיה = יממש את תפקידו בחיים בצורה טובה וזורמת.

2. קבלת מתנות מעוררת במקבל ציפיה לקבל מתנות נוספות, אך המתנות תלויות ברצונו של הזולת, והאדם המצפה למתנות עלול להתאכזב: "מחמת שהוא מצפה תמיד למתנה, אם לא יתנו לו, אפילו פעם אחת, יושב בצער" (הגאון מווילנה). לפי זה יחיה = יזכה לשמחת- חיים שאינה תלויה בזולת; כשאדם שונא מתנות, שמחת החיים שלו תלויה רק במעשיו שלו ולא ברצונם הטוב של אחרים: "ושונא מתנות יחיה, כי המצפה למתנות זולתו - חייו אינם חיים" (רמ"ד וואלי).

3. קבלת מתנות גורמת למקבל להרגיש שהוא חייב טובה לנותן; לפי זה, יחיה = יחיה חיים עצמאיים; כשאדם שונא מתנות, הוא לא חייב טובה לאף אחד.

רעיון זה נבדק במחקרים פסיכולוגיים ונקרא " "התנגדות פסיכולוגית": התחושה השלילית של מקבל עזרה,שאינו יכול להשיב לעוזר כגמולו ולעמוד בעקרון ההדדיות " (האוניברסיטה הפתוחה, "פסיכולוגיה חברתית", כרך ג', עמ' 225), אשר "הוא מניע את מקבל העזרה להשיג שליטה במצב ולשמור על חופש הפעולה שלו" (שם עמ' 219). יש לציין, כי עוד נמצא ש"אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה נוטים לבקש עזרה פחות מאנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה" (עמ' 218), וכן גברים פחות מנשים, אך זו כבר קונוונציה חברתית (ע"פ חגי הופר, שונא מתנות יחיה בראי הפסיכולוגיה).

4. שנאת המתנות היא סייג לשנאת הגזל: "מאחר שהוא שונא מתנות, כל שכן ששונא את הגזל" (רש"י). מי שמתרגל להשתמש אך ורק ברכוש שלו, שהוא עבד וטרח כדי להשיג אותו, ואינו מוכן להשתמש ברכוש הזולת אפילו במתנה, בוודאי לא יגיע גם למעשים של גזל ומרמה.

באופן דומה, יש שפירשו ששנאת המתנות גורמת לאדם להיות ישר ואמיתי: "איזהו שונא מתנות יחיה? זה הרואה טרפה לעצמו" (רב חסדא, חולין מד ב), "כשנולד ספק טרפות בבהמתו, ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר, ואינו חס עליה ואוסרה; הרואה טרפה לעצמו ודאי שונא מתנות אחרים הוא, שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר" (רש"י).

5. שנאת המתנות מעידה על בטחון בה': "השונא אף מתנות, כי יישען בה', אז המקום ייתן לו עוד חיים, מה שאין ביד אדם לתת" (מצודת דוד).

6. וייתכן שהכוונה לא לכל מתנה אלא רק למתנה של שוחד; לפי זה יש הקבלה מלאה בין בצע לבין מתנות, בשני המקרים מדובר על הנאה מרכוש אסור (דעת מקרא). אמנם, הפסוק לא מדבר על שוחד אלא על כל מתנה, אולם, בחלק גדול מהמתנות יש יסוד של שוחד: "שיש דיינים שאינם כל כך רשעים לבקש שוחד בפיהם כדי להצדיק רשע, אבל אם יתנו להם מתנות - יקבלום, וגם זה איסור גמור... ולכן, השלמים הקדמונים היו אומרים אל מביא מתנות: פסילנא לך לדינא, כי היו רוצים להתקיים באור החיים - ושונא מתנות יחיה" (רמ"ד וואלי). במקרים רבים, כשמישהו נותן לנו מתנה תמימה-לכאורה, הוא מצפה לקבל מאיתנו תמורה שעלולה להפוך את המתנה לשוחד, ולכן ראוי לכל אדם שיש לו תפקיד ציבורי כלשהו לשנוא כל מתנה שהיא.

לפי כל הפירושים 4-6, המילה יחיה מתפרשת כפשוטה - יזכה לחיים ארוכים, כמו ב משלי כח16: "נָגִיד חֲסַר תְּבוּנוֹת וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת, שנאי[שֹׂנֵא] בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים".

שונא מתנות מה' יחיה -

עד כאן פירשנו, כמו רוב המפרשים, שהפסוק מתייחס למתנה מאדם לאדם. אך הפסוק מדבר על מתנות באופן כללי, ולכן ניתן לפרש אותן גם על מתנות שהאדם מקבל מה':

7. מתנות בעולם הזה - כל הרכוש, הכישרונות והידע שיש לאדם הם בעצם מתנות שהוא קיבל מה', ו השונא מתנות משתדל להשתמש בכל הדברים שקיבל כדי לעשות את רצון ה' וכביכול לתת לה' "תמורה", כך שלמעשה זו כבר לא מתנה. אדם הנוהג כך, מקבל חיוּת רוחנית כי הוא נמצא בזרימה בלתי פוסקת של שפע שמגיע אליו ויוצא ממנו. כל עוד אנחנו שומרים את המתנות לעצמנו בלבד, אנחנו מלאים ולא יכולים לקבל עוד; ברגע שאנחנו מעבירים אותן הלאה, אנחנו נפתחים לקבל שפע חדש, וזוכים לחיות באמת.

8. מתנות בעולם הבא - ישנם אנשים שרוצים כבר להגיע לעולם הבא, עולם הדבקות הרוחנית בה'; אך אדם השונא מתנות מעדיף להגיע לעולם הבא רק לאחר שקיים מצוות בעולם הזה, כדי שהעולם הבא יהיה עבורו שכר על עבודה שעשה, ולא מתנת-חינם; ולכן שונא מתנות יישאר לחיות בעולם הזה עד שיסיים את תפקידו.

"שונא מתנות יחיה" כעיקרון בעבודת הנפש ובעבודת ה' / גליה

יש להבין את הפסוק על-פי איוב ה7: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד": אתה דולה מהעולם אך ורק מתוך יגיעה ועמל. דווקא אז אותו עמל הופך למעלה ולתחושת התעלות, ואז נוצרת גם ערכיות, הפך הכיעור שגורם לעכירת הדמים - היא העצבות והירידה שאולה לתהומות הנשיה, עד שרע הופך לטוב וטוב הופך לרע ומתהפכים היוצרות, ואז נדמה שלקבל מתנות זה הוא החסד האמיתי.

"שונא מתנות יחיה" - ההטבה האמיתית, ההטבה שמחיה אותי, היא לעולם לא מתנת-חינם, היא באה בעמל וביגיעה וכך מאירה עוד חלק בנשמתי ויוצרת בה כלים ויכולת שלי לשאת ולהעביר את זה הלאה. 

מה שמחיה את האדם זה דווקא שנאת המתנה. שנאה מלשון נשיאה: חוסר היכולת לשאת את מתנת החינם שגורמת לתחושת ביזיון ולחם חסד. כשם שקשה לעני לפשוט יד ולקבל צדקה, כך הנשמה בשורשה לא מסוגלת לקבל דבר מה בחינם כי בכך היא מחסירה מהחיות שלה.

הפחתת ערך החיים מקורה בחוסר מעש; בכך שאני מסכימה למתנת חינם אני מחסירה מעצמי חיות.

מתנה אותיות התמתנות והתניה: רק בתנאי שהמתנה ממתנת אותי והופכת אותי לכלי שמסוגל להעביר את השפע, יש ביכולתי לקבל את המתנה ולמסור אותה הלאה ולהיות מיטיבה אמיתית. כמו שלמדנו בפרקי אבות משנה א' פרק א': "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה." וכמו שלמדנו בפירוש משנה ב' ע"פ פירוש קהתי: גמילות חסדים היא כנגד הוו מתונים בדין, כי המתינות היא החסד האמיתי והמתנה הטובה ביותר.

 לעיון נוסף

המאמר המקורי

"שונא מתנות יחיה" כעיקרון בעבודת הנפש ובעבודת ה' / גליה

תחילה הקדמה קצרה, ציטוט מתוך מאמר לסוכות של הרב צוריאל, מאתר "תלמוד תורה כנגד כולם":

"רמח''ל (תחילת ספר ''מסילת ישרים) לימד אותנו כי כוונת ה' בבריאה הייתה כדי להיטיב עם הנבראים. ונשאל: ומה היא ההטבה הגדולה ביותר? ועונה: שהללו שה' מטיב אתם לא ירגישו בושה במה שמקבלים, "נהמא דכסופא", אלא ירויחו שכרם בזכות יגיעם ועמלם (''דעת תבונות", קטעים יח, קנח). יש להעיר שמה שרוב הבריות בזמננו אינן מרגישות שום מצוקה מעצם המחשבה שיקבלו שכר הנצחי כ"לחם חסד" ולא בזכות מאמציהם, זה נובע מחולשתנו שעברנו רבות פעמים על המושג של "שונא מתנות יחיה". לכן לפי קלקולנו במדות, אנו חושבים שעדיף לנו לקבל "חנם" מאשר להתאמץ ולהשיג בזכות. אבל בעולם האמת, אחרי מותנו, נתעורר להכיר שוב את הנכון."

אבל מדברי מהר''ל למדנו על בעיה שניה. כי כל מהות הנבראת צריכה להיות דומה מאוד לתכונותיו של הכוח הבורא (''נצח ישראל'', פ''ג, וכן הוא במו''נ א/עב ועוד). לדוגמא, כמו שהקב"ה הוא "אחד ומיוחד", כך התכונה המאפיינת את הנברא שנעשה על ידו, גם היא צריכה להיות היחידיות! (עד כאן כתוב בקטע הנ''ל מ''נצח ישראל''). וממשיך בספר ''מתן תורה'' שכיון שבבורא יש לו תכונה ''לתת לזולת'' ולא לקבל מהזולת (''דגמירי דמיהב יהבי, מישקל לא שקלי'' – תענית כה.), כך חייבת להיות גם בנברא תכונה זהה. אבל יש כאן קושי בעצם, כיוון שה' ברא את הנברא כדי להיטיב לו, הרי הנברא צריך ''לקבל'' את ההטבה, ובכן כיצד יימנע ממנו ''נהמא דכסופא'' לחם-חסד?

תשובה לכך: כי בקידושין (ז.) אמרו שכדי לקדש האשה, האיש צריך לתת לאשה ולא להיפך. אבל אם הוא אדם חשוב, והיא נתנה לו והוא אמר הנוסח של הקידושין, באותה ההנאה שיש לה שאדם חשוב קבל ממנה, נחשב כאילו הוא נתן לה דבר-מה והיא מקודשת. כמו כן, כאשר אדם בעל-מוסר ועדינות מתארח אצל חברו ומציעים לו לאכול, צעדו הראשוני הוא לסרב לקבל ממנו מאכל ומשתה (שמא הוא מטריח עליו) וגם משום ''שונא מתנות יחיה'' (עיין מגילה כח.). אבל כאשר בעל הבית מפציר בו שוב ושוב, נכנע לו האורח משום שלכאורה כעת הוא המטיב עם בעל הבית בזה שהוא מסכים לאכול אצלו. עכשיו אין הוא ''המקבל'' אלא ''הנותן''. ובכן, ממשיך ספר ''מתן תורה'', היות שרצונו של הקב''ה הוא להיטיב לברואיו (כמבואר בספר ''רוח חיים'' לגר''ח ולוזין, בפירושו למשנת ''אל תהיו כעבדים המשמשים'') המכוון דעותיו כדי לתת לה' אפשרות לקיים בנו רצונו זה להיטיב אתנו, הרי האדם שב להיות ''נותן ומעניק'' ולא רק ''מקבל''. עד כאן מהספר ''מתן תורה''.

הדברים הללו עמוקים הם מאוד, והלוואי נהיה ראויים לממש אותם ולא רק להגיד אותם בתור ''דברי תורה''. אבל אין זה גורע מתוקף החיוב שלנו להתקרב ולהגיע יותר ויותר לרמתם הנעלה. כדי להגיע למימוש "עבודת ה'" ברמה כזאת, הסעיף הראשון הוא שהאדם יתגבר על אנוכיותו. האדם צריך לבטל את גאותו ולראות את עצמו כאבר אחד מכלל ישראל, כבטל אל הכלל. והרי לכן היו הקרבנות במקדש אחד משלושת יסודות העולם, מבאר מהר''ל (''גבורות ה'") שהם באו לחנך את האדם איך כל דברי החומר יחזרו להיות עפר ואפר, איך כל הגופניות חוזרת שוב לאפס. ע"י מחיקת החשיבות של כל היש, ממילא האדם חוזר להכיר את הנמצא היחיד הבלעדי, המציאות המוחלטת של הקב"ה. כל ההתמודדות שהייתה בעולם בין טוב והרע, היא הסיפור אם האדם יטה אחרי יוצרו או אחרי יצרו, האם האדם סוגד לתאוות לבו, או מבטל הכל לפי הצו-העליון של יוצר כל."

כעת ההסבר שלי לפסוק: "עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע; וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה". (משלי ט''ו פסוק כ''ז)

עוכר ביתו, אותיות ערך הבניה. רק מה שאדם עמל בעבורו יש לו ערך בעיניו. ואז אין עיניו בבצע, אותיות עצבות. כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. עצבות, על פי החסידות, מביאה לידי עצלות ולהיפך.

מה שמחיה את האדם זה דווקא שנאת המתנה. שנאה מלשון נשיאה: חוסר היכולת לשאת את מתנת החינם שגורמת לתחושת ביזיון ולחם חסד. כשם שקשה לעני לפשוט יד ולקבל צדקה, כך הנשמה בשורשה לא מסוגלת לקבל דבר מה בחינם כי בכך היא מחסירה מהחיות שלה.

הפחתת ערך החיים מקורה בחוסר מעש; בכך שאני מסכימה למתנת חינם אני מחסירה מעצמי חיות.

רעיון דומה נמצא בפסוק איוב ה7: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" - כלומר אתה דולה מהעולם אך ורק מתוך יגיעה ועמל. דווקא אז אותו עמל הופך ל מעלה ולתחושת ה התעלות, ואז נוצרת גם ערכיות, הפך הכיעור שגורם לעכירת הדמים - היא העצבות והירידה שאולה לתהומות הנשיה, עד שרע הופך לטוב וטוב הופך לרע ומתהפכים היוצרות, ואז נדמה שלקבל מתנות זה הוא החסד האמיתי.


[חסד הוא הרצון להשפיע, והשפע האמיתי הוא אך ורק על ידי יצירת כלים ויכולת להעביר אותו הלאה כפי היכולת של הצד השני לקבל. המילה כלים = יכולת, כלי קיבול והיכולת לקבל. זוהי הזרימה הטבעית של השפע, והיא טבעית שכן היא מותאמת לטבע האדם כפי שהוא נברא במסוגלות שלו לקבל.

מהו אותו חסד והרצון להשפיע? - היא אותה הזרימה הטבעית של הרצון העליון להיטיב לברואיו. היכולת להעניק הלאה מקורה בהכרת הטוב. הכרת הטוב היא היכולת להכיר בטוב הנראה והנגלה, כלומר לא נסתר מעיני השפע, גם אם לפעמים למראית עין נדמה לנו שטוב ורע משמשים בערבוביה, ואז, כפי שהזכרנו למעלה, נדמה שטוב הוא רע ורע הוא טוב. לא כן ידיעת ההטבה האמיתית. ולכן נחום איש גמזו היה נוהג לומר " גם זו לטובה" - הקב"ה זיכה אותו לראות באור גלוי שהכל בהשגחה פרטית לטובה, ומה שנראה רע הוא לא בהכרח רע מוחלט, ומה שנראה טוב לא בהכרח הטובה האמיתית.]

" שונא מתנות יחיה" - ההטבה האמיתית, ההטבה שמחיה אותי, היא לעולם לא מתנת -חינם, היא באה בעמל וביגיעה וכך מאירה עוד חלק בנשמתי ויוצרת בה כלים ויכולת שלי לשאת ולהעביר את זה הלאה.

מתנה אותיות התמתנות ו התניה: רק בתנאי שהמתנה ממתנת אותי והופכת אותי לכלי שמסוגל להעביר את השפע, יש ביכולתי לקבל את המתנה ולמסור אותה הלאה ולהיות מיטיבה אמיתית. כמו שלמדנו בפרקי אבות משנה א' פרק א': "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה." וכמו שלמדנו בפירוש משנה ב' ע"פ פירוש קהתי: גמילות חסדים היא כנגד הוו מתונים בדין, כי המתינות היא החסד האמיתי והמתנה הטובה ביותר.

משל יוצא דופן בעצמת אמיתותו / רמי ניר 28.06.2008

אם כבר
ולא פעם אחת
נגעתי באמת על-אף
שהיא לא במקרה נעדרת
הלא משל בוצע בצע
בהקשר עוכר ביתו
הופך חיים
לאוהבי מתנות...

→טו 26— משלי טו 27 — טו 28←

תגובות