קוד: ביאור:משלי כד7 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
בכנסת ישראל ובבתי המשפט ישנם אנשים רבים שיודעים תורה ואף שומרים תורה, אך בנאומיהם ובפסקי הדין שלהם כמעט שאין לכך ביטוי. ייתכן שאותם אנשים אינם מודעים לכך שלתורה יש מה להגיד בענייני הציבור:
משלי כד7: "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת, בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ
"
ראמות = רמות = גבוהות; אויל = שטחי; ראמות לאויל חכמות = אדם שטחי חושב, שהחכמות הן גבוהות ומרוממות, ואין להן נגיעה לענייני העולם הזה.
שער = מרכז חיי הציבור, מקום המשפט והדיונים הציבוריים; בשער לא יפתח פיהו = כאשר אדם שטחי משתתף בדיונים ציבוריים, הוא אינו פותח את פיו כדי לדבר דברי חכמה, כי הוא אינו מודע לכך שהחכמות רלבנטיות לנושא הדיון.
באופן מפתיע, לפעמים דווקא אנשים שאינם מוגדרים כ"שומרי תורה" מודעים יותר לכך שלתורה
יש מה להגיד בענייני הנהגת המדינה. כך נהגו רבים ממנהיגי מדינת ישראל, החל מדוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון. הוא קיים בביתו חוג תנ"ך שבו השתתפו מיטב חוקרי התנ"ך בארץ, ואף ציטט את התנ"ך ברבים מנאומיו המדיניים.
1. רוב המפרשים פירשו
ראמות = אבנים יקרות, כמו ביחזקאל כז16: "ארם סוחרתך, מרוב מעשייך; בנופך ארגמן ורקמה ובוץ,
וראמות וכדכוד, נתנו בעזבונייך
", ומשמעות הכתוב היא - האויל חושב שהחכמות הן יקרות מאד ולכן לא מנסה לקנות אותן
(ראו למשל רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם), או - האויל חושב שהחכמות הן כמו אבנים יקרות שיש לשמור בכספת ולא להוציא אותן לשער (בדומה לפירושנו למעלה).
יקרה היא מפנינים"! יותר מזה נאמר באיוב כח12: "
והחכמה מאין תימצא... לא יערכנה זהב וזכוכית; ותמורתה כלי פז
. ראמות וגביש לא ייזכר; ומשך חכמה מפנינים
...", כלומר - החכמה יקרה יותר מראמות!
2. לכן פירשתי שהמילה
ראמות היא תואר, כמו
רמות = גבוהות. וכן פירש גם רלב"ג על פסוקנו.
בספר משלי לא נאמר שהחכמות הן גבוהות, להפך: הכתוב
מדגיש (משלי א20) "חכמות בחוץ תרונה; ברחובות תיתן קולה; בראש הומיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר
": החכמות קוראות לכולם, במקום שבו הם נמצאים - ברחובות העיר ובשעריה; כעין מה שנאמר בתורה (דברים ל12) "לא בשמיים היא... כי... בפיך ובלבבך לעשותו
".
ראמות לאויל חכמות - לככר נקוב שתלוי באוירו של בית. הטפש אומר: מי יכול להוריד לזה?! והפקח אומר: ולא אחר תלאו?, אלא הריני מביא שני קנים ומחברן זה עם זה, עד שאני מורידו. כך, הטפש אומר: מי יכול ללמוד התורה שבלב רבי?! והפקח אומר: והוא לא מאחר למדה?, הריני לומד היום שתי הלכות, ושתים למחר, עד שאני למד התורה של חכם זה." (רבי ינאי, שיר השירים רבה, פרשה ה),
2. וכפי שפירשנו למעלה, הכוונה היא שהאויל חושב שהחכמות גבוהות או יקרות מדי עבור העולם הזה בכלל, ואין להשתמש בהן בענייני העולם הזה. האויל לכאורה מכבד את החכמה - הוא אומר שהיא גבוהה ורמה, מעל להשגה האנושית. אבל הכבוד הזה הוא מדומה, כי הכבוד האמיתי של החכמה הוא שאנשים לומדים אותה ומיישמים אותה בחיי היום-יום שלהם.
הדבר דומה לאנשים שחולקים כבוד מוגזם לספרים: שמים אותם על מדף
גבוה ולא פותחים אותם, כדי שלא יתלכלכו... למעשה, הכבוד האמיתי של ספר הוא
שפותחים אותו וקוראים בו, גם אם הוא מתקלקל ומתלכלך תוך כדי השימוש.
1. פירשנו שהאויל אינו פותח את פיו בשער בדברי חכמה, כי אינו חושב שהחכמה רלבנטית לעניינים הציבוריים שבהם עוסקים בשער. זאת בניגוד לנשים החכמות, אשר מדברות דברי חכמה גם בשערים (משלי א20-21): "חכמות בחוץ תרונה; ברחובות תיתן קולה; בראש הומיות תקרא, בפתחי
שערים בעיר אמריה תאמר
" (פירוט). לפי פירוש זה, יש להשלים את כוונת הפסוק "בשער לא יפתח פיהו
בדברי חכמה ". במקומות אחרים בספר משלי נאמר שהאויל דווקא כן פותח את פיו - בדברי איוולת, למשל (משלי י14): "חכמים יצפנו דעת, ופי אויל מחיתה קרובה
". כאשר האויל מצליח לשתוק - הוא נחשב לחכם (משלי יז28): "גם אויל מחריש - חכם ייחשב
".
2. ואפשר לפרש, שהחכמים שיושבים בשער אינם מאפשרים לאויל לפתוח את פיו
ולהשתתף בדיונים; גם אם הוא רוצה לדבר - לא נותנים לו לפתוח את הפה כי
יודעים שהוא לא למד: "לא יפתח פיו בשער, מקום שבת החכמים, כי לא למד מאומה
"
(מצודת דוד).
החכמה מאפשרת לכולם ללמוד אותה (משלי א20) "בפתחי
שערים בעיר אמריה תאמר
"; מי שמתעצל ואינו לומד, בטענה שהחכמה גבוהה מדי בשבילו, לא יצליח להשמיע את קולו
בדיונים החשובים, ודעתו לא תשפיע - "בשער לא יפתח פיהו
".
גבר חכם בעוז... כי בתחבולות תעשה לך מלחמה..."; האויל, שאינו רוצה לעסוק בחכמה, לא יכול גם להשתתף בניהול המלחמה - "
בשער לא יפתח פיהו".
המילה חכמות היא גם כינוי לאישה חכמה או לנשים חכמות; לפי זה אפשר לדרוש את הפסוק על הגברים האוילים, שחוששים להתחתן עם אישה חכמה יותר מהם, וכך מפסידים את האפשרות לשבת בשער עם זקני ארץ (פירוט).