החכמות יוצאות לרחוב לקרוא לתלמידים

מקורות ופירושים נוספים

חכמות - כינוי לחכמה או נשים חכמות?

1. לפי רוב המפרשים, חכמות היא החוכמה המופשטת בלבד. ה'קריאה' של החכמה היא משל למסר הכללי של החכמה - לעזוב את הפיתויים, להתרחק מהלצים והכסילים (פסוק 22), ולבוא ללמוד את דברי החכמה (פסוק 23), לפני שיהיה מאוחר מדי (ראו המציאות תטפח על פניכם). המסר הזה הוא גלוי וידוע: "הלא התורה גלויה לכולם ומזהירה על קיומה" (מצודת דוד).

• אולם, לפי זה, לא ברור מה המשמעות המעשית של הפסוק - והרי כל ספר משלי מתאר מסרים שיש בהם חכמה; מה הטעם להקדיש שני פסוקים שלמים, בתחילת הקטע, רק כדי להגיד שמדובר במסר של חכמה?
• ועוד: אם מדובר במסר גלוי וידוע לכולם, מדוע בכלל יש צורך לכתוב אותו?

2. ייתכן שהכוונה לאֵם - אותה אם שנזכרה בתחילת הפרק - "ואל תטש תורת אמך"; האֵם היא אישה חכמה (כמו האישה החכמה שנזכרה בפרק ט), והיא יוצאת לרחובות כדי להוכיח ולהזהיר את הפתיים. אולם:

• המשך הקטע לא מתאים להשערה זו; בהמשך הקטע נאמר (פסוקים 26-28): "גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַּחְדְּכֶם. בְּבֹא [כְשׁוֹאָה] פַחְדְּכֶם, וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה, בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה...". שמחה לאיד היא מידה רעה לכל אדם (שמח לאיד לא ינקה), קל וחומר שאינה מתאימה לאם; אף אֵם לא תשמח לאידם של ילדיה, גם אִם הם מאד פתיים; ואף אֵם לא תגיד לילדיה " לא אענה ". 
• ועוד: אם הקריאה של האם מתחילה בפסוק 22, מדוע "בזבזו" שני פסוקים (פסוקים 20-21) רק כדי להגיד לנו שהיא קוראת? הרי, הקטע שמתאר את מוסר האב (פסוקים 10-19) מתחיל מייד ב"מוסר", ולא נאמר שם ש"האב קורא" (ראו גם מבנה משלי א).
  

3. והפירוש שהובא למעלה משלב את שני הפירושים: הקוראת כאן היא החכמה המופשטת, אבל הספר מתאר את הקריאה שלה על-מנת להעביר מסר לכל הנשים החכמות (והגברים החכמים), שיצאו גם הם לרחוב, ויקראו גם הם. הקטע מלמד, שגם כאשר רואים פתיים הנמצאים בחברתם של לצים וכסילים, לא צריך להתייאש - יש לקרוא לפתיים ולהסביר להם את הסכנות העומדות בדרכם, על-מנת להרחיק אותם מהחברה הרעה, ולגרום להם "לקחת את עצמם בידיים" ולהתחיל ללמוד. פירוש דומה פירש הרב אברהם בן הרמב"ם: "והחכמה הנכונה והמצויינת היא שתמריץ את בעליה ללמדה לאחרים. ואמר החכם חכמות בחוץ תרנה ברחובות תתן קולה..." (הרב אברהם בן הרמב"ם, על מידת הנדיבות).

תרנה... תתן קולה - האם גם השיעור עצמו צריך להיות ברחוב?

1. יש שלמדו מכאן, שהחכמות מעבירות את השיעור עצמו ברחוב, כך שכל העוברים והשבים יוכלו לשמוע: "יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק - לרב, ולרבה בר בר חנה. שמע רבי וכעס... מדוע עשית כך?! אמר לו [ רבי חייא ]: שכתוב חכמות בחוץ תרנה, ברחבות תתן קולה..." (בבלי מועד קטן טז:; וכן פירש רבי שמואל בר נחמני - ראו ילקוט שמעוני על הפסוק).

2. ויש שחלקו ופירשו להיפך, שהחכמות כלל אינן מדברות ברחוב - החכמה שלהן קורנת החוצה ומושכת אנשים ללמוד גם בלי צורך במילים: "כל העוסק בתורה מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ" (רבי, שם); "חכמות בחוץ תרונה - שעה שהחכם יושב ועוסק בתורה, הכל מרננים אחריו ואומרים אשריו לזה שלמד וזכה לחכמה. ברחובות תתן קולה - אלו תלמידי חכמים שיושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשמיעים את קולם בדברי תורה. בראש הומיות תקרא - מה הים הומה בגליו, אף תלמידי חכמים בשעה שיושבים ועוסקים בתורה הם הומים, ו...קולם ערב לפני הקב"ה... בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר - הוא יושב ועוסק בתורה נגד המלכים והשרים ואינו מתבייש, דכתיב ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש." (ילקוט שמעוני)

וכן יש שפירשו שהחוץ והרחובות הם משל לבתי מדרש, שבהם לומדים תורה בהרחבה, ולמעשה אין לצאת החוצה לרחוב ללמד חכמה כי אין זה מכובד: "חכמות בחוץ תרונה... בחוצה של תורה. המרגליות, היכן היא נמכרת, בחוץ [או בחנות]? כך התורה. ברחובות תתן קולה - במקום שמרחיבין אותה, בבתי כנסיות ובתי מדרשות:" (רבי יונתן בן אלעזר, ילקוט שמעוני), "פנים זה לא רק מושג גיאוגרפי או טופוגרפי. יש עולם של חוץ ועולם של פנים... יש נורמות של חוץ ונורמות של פנים... חוץ פירושו - שטחיות, רדידות ובינוניות... בחוץ מסתפקים ברמה נמוכה בכל התחומים... מטען רוחני קל, אופי מתנודד, הדגשה תמידית על החיצוניות, יצירת רושם חיצוני, חוסר אבחנה, תפילה חטופה ויבשה - כל אלו שייכים לעולם החיצוני... להכנס "פנימה" - פירושו לא רק להיכנס פיזית, אלא להיכנס לעולם רוחני אחר." (הרב יהודה עמיטל, דף קשר 668), "כדי להגיע ל" חכמות בחוץ תרנה" - להפצת התורה בכל מקום ומקצוע שבו הוא עוסק - חייב האדם לשהות בבית המדרש, בו התורה אינה מצומצמת, וההלכה, האגדה והמחשבה מורחבים למלוא עומקם." (הרב יהודה עמיטל, דף קשר 775), "הישיבה מבטיחה הפריה הדדית ודיבוק חברים של אנשים שונים עם דעות שונות ושיטות לימוד שונות, ומתוך החוויה האינטלקטואלית של הלימוד המשותף נמצאת התורה מתגדלת, מתעצמת ומתרחבת." (הרב אהרן ליכטנשטיין, דף קשר 772).

3. והפירוש שהובא למעלה נמצא בין שתי הדעות: החכמות אכן מדברות ברחוב, כפי פשט הפסוק, אבל רק כדי לקרוא לתלמידים לבוא וללמוד; הלימוד עצמו יכול להיות במקום מכובד יותר.

עוד בנושא זה, ראו האם יש לקיים שיעורי תורה באמצע הרחוב?.

פסוקים דומים וקשורים

המסר של החכמות לפתיים נזכר בפסוקים הבאים.

ראו גם: שלוש קריאות של החכמה - בפרקים א, ח, ט.

בפסוקנו נאמר שהחכמה נותנת את קולה, אך בפרק ב נאמר שהאדם צריך לתת את קולו ולקרוא לבינה, משלי ב3: "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ" (פירוט); ובפרק ח נאמר שהתבונה נותנת את קולה, משלי ח1: "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא, וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ" (פירוט).

בפסוקנו נאמר שהחכמות מדברות גם בשערים, כלומר מביעות את דעתן גם בענייני הציבור, אך בפרק כד נאמר שהאויל - השטחי - אינו מודע לכך ואינו מדבר דברי חכמה בשער, משלי כד7: "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת,בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ" (פירוט)