הנבון מסביר בחכמה, הטיפש מסביר באלימות

מאת: אראל

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק י    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32 
י13 בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה, וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב.

 סגולות

בשפתיו של אדם נבון נמצאים דברי-חכמה, שבהם הוא מסביר ומנמק את דעתו;   אולם אדם חסר-לב אינו יודע להסביר את דעתו, ולכן מכה בשבט על הגו (הגוף) כדי לכפות על שומעיו להסכים.

 מצודות

כאשר ישאלו דבר-מה מהנבון, תמצא בתשובת אמרי-שפתיו גם חכמת השכל וגם שבט מוסר לגו (גוף) חסר לב, כי בדבריו יגנה מעשה חסר-לב ותחשב לו לשבט המייסר.


 עצות

הפסקה השלישית במשלי פרק י (ראו מבנה הפרק) כוללת תשעה פסוקים:

13. בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה; וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב.
14. חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת; וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה.
15. הוֹן עָשִׁיר - קִרְיַת עֻזּוֹ, מְחִתַּת דַּלִּים - רֵישָׁם.
        16. פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים; תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת.
        17. אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר; וְעֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה.
        18. מְכַסֶּה שִׂנְאָה - שִׂפְתֵי שָׁקֶר; וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל.
19. בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע; וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל.
20. כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק; לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט.
21. שִׂפְתֵי צַדִּיק  יִרְעוּ רַבִּים; וֶאֱוִילִים בַּחֲסַר-לֵב יָמוּתוּ.

כמה רמזים מקשרים בין הפסוקים בפיסקה (ראו ראה זה חדש - המבנה הצורני של משלי י-כד; החלוקה לתת-פסקאות כאן מעט שונה):

  • פסוקים 13,14 מדברים על חכמה;
  • פסוקים 14,15 מזכירים את המילה הנדירה (יחסית) "מחיתה";
  • פסוקים 16,17 מקושרים ע"י המילה "לחיים";
  • פסוקים 17,18 עוסקים בתוכחות (ראו פירוש בהמשך);
  • פסוקים 19,21 עוסקים גם הם בביקורת; פסוקים 19 ו-21 מקושרים ע"י המילים "רוב/רבים" ו"שפתיים".
  • פסוקים 13,21 כוללים את המושגים "שפתיים", "חסר לב"
ייתכן שהנושא המשותף לכל הפסקה הוא החינוך - ממי ואיך ראוי ללמוד:
  • פסוק 13: ראוי ללמוד מאדם שיש לו כישרון גם לפתח את הידע ולהסיק מסקנות חדשות, ולא רק מעביר הלאה את מה שלמד: "בשפתי נבון - תמצא חכמה"; ואין ראוי ללמוד מאדם, שמנסה לכפות על השומעים לקבל את דעתו ללא הסברים: "ושבט לגו - חסר לב" (פירוט).
  • פסוק 14: התלמידים החכמים, כאשר הם יושבים בשיעור, שומרים ב"השהיה" את הידע הנוכחי שלהם, כך שיוכלו לקלוט את הדברים החדשים - "חכמים יצפנו דעת"; לעומתם, התלמיד השטחי רוצה רק להגיד את כל מה שהוא יודע (או חושב שיודע), והדיבור הבלתי-פוסק שלו הורס את יכולתו לקלוט דברים חדשים - "ופי אויל מחיתה קרובה" (פירוט).
  • פסוק 15: תופעה זו דומה לתופעה הקיימת בתחום הכלכלי-חברתי: העשירים שומרים את הונם ומשתמשים בו כדי לייצר רווחים נוספים: "הון עשיר קרית עוזו", בעוד שלעניים אין הון התחלתי והדבר הורס להם את האפשרות להרוויח ולצאת ממעגל העוני: "מחיתת דלים רישם" (פירוט).
  • פסוק 16: על חשיבות ההקשבה והלימוד מאחרים ניתן ללמוד מההסטוריה, שבה תנועות אידיאולוגיות, שהוקמו ע"י אנשים צדיקים שכל מטרתם היתה להחיות את העולם, התקלקלו במשך הדורות, ואנשים רשעים השתלטו עליהן והשתמשו בהן למטרות מושחתות: "פעולת צדיק לחיים, תבואת רשע לחטאת" (פירוט).
  • פסוק 17: כדי להימנע מקלקול מסוג זה, יש לשמור תמיד על פתיחות ונכונות לקבל ביקורת: "אורח לחיים שומר מוסר"; ברגע שאדם או עם מפסיק להקשיב לדברי ביקורת מבחוץ, הוא עלול לתעות בדרכו ולהתקלקל: "ועוזב תוכחת - מתעה" (פירוט).
  • פסוק 18: גם ביחסים בין אדם לחברו יש חשיבות לביקורת עניינית: מי ששונא את רעהו ומכסה את השנאה שבליבו, הרי הוא מרגיל את עצמו לדבר שקר: "מכסה שנאה - שפתי שקר"; מצד שני, אם הוא מוציא החוצה ברבים את כל מחשבות השנאה שבליבו, הרי הוא טיפש (כי הוא פוגע בעצמו) ורע (כי הוא פוגע בחברו): "ומוציא דיבה - הוא כסיל" הדרך הנכונה היא דרך האמצע - לגלות את השנאה, אבל רק באופן פרטי, בארבע עיניים, ע"י מתיחת ביקורת עניינית (פירוט);
  • פסוק 19: כאשר מותחים ביקורת או מחנכים, יש להשתדל לקצר בדברים כדי שלא להעמיס - עומס של דיבורים לא יגרום לשומע להיטיב את דרכיו, והוא עלול לגרום להיפך - לחטאים הקשורים לדיבור: "ברוב דברים - לא יחדל פשע"; החוסך ומונע את עצמו מדיבורים מיותרים יצליח להימנע מחטאים ולהשפיע לטובה על השומעים: "וחושך שפתיו - משכיל" (פירוט);
  • פסוק 20: הצדיק חושב היטב לפני שהוא מוציא מילים מפיו, כדי שלא להגיד דברים שיגרמו נזק לאחרים, ולכן דבריו דומים לכסף מזוקק: "כסף נבחר לשון צדיק"; אבל הרשעים אינם משתמשים בליבם ואינם חושבים לפני שהם מדברים, מדברים "כמעט רגע", במהירות ובלא מחשבה, וכך פוגעים בזולת: "לב רשעים כמעט" (פירוט);
  • פסוק 21: הצדיק, הנותן לכל אחד את המגיע לו והזהיר בכבודם וברגשותיהם של הזולת, יכול להנהיג בדבריו אנשים רבים מזרמים שונים: "שפתי צדיק ירעו רבים"; אך האוילים, שאינם עושים צדק ואינם חושבים לעומק על דבריהם, לא יצליחו "להתנחל בלבבות" ויישארו במיעוט עד יום מותם: "ואוילים בחסר-לב ימותו" (פירוט).

 דקויות

שבט לגו חסר לב

1. בקריאה ראשונה נראה, שהצלע השניה של הפסוק מתארת את העונש הראוי לחסר-לב, או את האופן שבו יש לחנך חסר-לב, כמו במשלי כו3: "שׁוֹט לַסּוּס, מֶתֶג לַחֲמוֹר, וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים" (פירוט).

- אולם, לפי פירוש זה, הניגוד בין שני חלקי הפסוק אינו ברור, שכן הצלע הראשונה מתארת תכונה של הנבון ("בשפתי נבון תמצא חכמה"), והצלע השניה מתארת את היחס החיצוני הראוי לחסר הלב.

--- ייתכן שהניגוד אינו כתוב כי הוא מובן מאליו, ויש להשלים: "בשפתיו של החסר-לב לא תמצא חכמה כי הוא לא יודע להבין מעצמו, ויותר מזה, גם כאשר מלמדים אותו הוא לא מבין, ורק על-ידי שבט וייסורים אפשר לחנך אותו" (ע"פ ר' יונה גירונדי).

2. יש אומרים שהצלע השניה של הפסוק מתייחסת גם היא לנבון, ומשמעות הפסוק היא: "בשפתי נבון תמצא חכמה, ובשפתי נבון תמצא שבט לגו חסר לב": הנבון יודע, לא רק להגיד דברי חכמה, אלא גם להוכיח ולייסר את חסרי הלב שאינם משתמשים בכוח המחשבה שלהם (מצודות, ודומה לזה הגר"א).

- אולם, כמעט כל שאר הפסוקים האחרים בפרק זה מציגים שני טיפוסים שונים, ולא שתי תכונות של אותו טיפוס.

3. יש אומרים, שהפסוק כולו מתייחס לתוכחה, ומתאר את תגובתם של אנשים שונים לתוכחה: הנבון נוהג בחכמה ומודה שחטא, וחסר-הלב אינו מודה עד שמכים אותו בשבט (רש"י).

- אולם, המילה "חכמה" אינה המילה המתאימה לתאר הודאה; לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב "בשפתי נבון תמצא אמת" או "בשפתי נבון תמצא תודה".

4. ולענ"ד, הצלע השניה אכן מתארת תכונה של החסר-לב - הוא משתמש בשבט לגו, מכה את תלמידיו במקל, כי אין לו מספיק שכל להסביר להם את חומר הלימודים בהגיון.

נבון = היודע להסיק מסקנות, לחקור ולפתח רעיונות חדשים;   חכמה = הכישרון ללמוד וללמד;     בשפתי נבון תמצא חכמה = אדם היודע להסיק מסקנות יודע גם ללמד טוב יותר: חלק מחומר הלימוד מבוסס על רעיונות שהוא עצמו פיתח, ולכן הוא יודע טוב יותר להסביר אותם לאחרים.    ועוד: אדם היודע להסיק מסקנות יודע גם מה להגיד כדי לגרום לזולת להסיק מסקנות בעצמו. כך למשל, מורה נבון לא יגיד לתלמיד "עשה כך וכך", אלא ינחה אותו לחקור בעצמו ולהבין לבד מה לעשות.

הצלע השניה של הפסוק מתארת את הטיפוס המנוגד לנבון:    לב הוא מקום המחשבות, חסר לב הוא אדם שאינו חושב, ומכאן, חסר לב הוא טיפוס מנוגד לנבון - אדם שאינו יודע להסיק מסקנות בעצמו;     ושבט לגו חסר לב = אדם חסר-לב אינו יכול להסביר את דבריו בהגיון, ולכן נאלץ להשתמש בשבט לגו, כלומר, מכות וייסורים (פיסיים או נפשיים), על מנת לגרום לשומעים לקבל את דבריו.   

אדם חסר לב, שאינו יודע איך לדלות מתוך ליבו משאבים רוחניים ונפשיים, אינו יודע איך להשפיע על הזולת בצורה חיובית, ואם בכל זאת ירצה להשפיע, הוא עלול לנהוג בצורה דוגמטית וכפייתית (ע"פ גליה).

 פרק י    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות