אף צדיק לא ירעב

מאת: אראל

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק י    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32 
י3 לֹא יַרְעִיב ה' נֶפֶשׁ צַדִּיק, וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף.

 סגולות

ה' שומר על הצדיק (המקפיד לנהוג רק בצדק) שלא יהיה רעב;   וכן ה' הודף, מרחיק מהצדיקים את ההוות (תאוות ההרס) שהרשעים רוצים להביא עליהם.

 מצודות

לא ירעיב ה' נפש צדיק - כי מזמין לו די מחסורו;   והוות (השבר) שהרשעים עושים הוא יהדוף (ידחוף) אותם, רוצה לומר: העבירה עצמה משלמת לו גמול רע.


 עצות

להיות צדיק (=אדם העושה צדק) זה לא קל; כדי להיות צדיק, צריך לעשות הרבה ויתורים ולהיות מוכן לרדת ברמת החיים.  אבל יש גבול, שרמת החיים של צדיק אף פעם לא תרד מתחת לו - גבול הרעב. כך לפחות היה בימי שלמה:

נפש  = צרכי החיים החומריים;   צדיק = אדם העושה צדק;   לא ירעיב ה' נפש צדיק = ה' יגן על הצדיק, שלא יחסרו לו צרכיו החומריים הבסיסיים כתוצאה מעשיית הצדק. בהמשך לפסוק הקודם: "... וצדקה תציל ממוות. ואם תאמר: צדיק שיבזבז נכסיו לצדקה - מהיכן יתפרנס? - לא ירעיב ה' נפש צדיק..." (רש"י על פסוק 2).

 הקבלות

1. דוד העיד מניסיונו האישי, תהלים לז25: "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי, וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם". ושלמה הביע בלשון כללית את אותו רעיון: ה' נותן לצדיקים "ביטוח אישי מפני רעב".   כדי להיות צדיק, צריך להיות מוכן לוותר על מותרות ולרדת ברמת החיים, אבל ה' מבטיח שרמת החיים של הצדיק אף פעם לא תרד עד כדי כך שירעב ללחם.   כך לפחות היה בימי דוד ושלמה, כשהשגחת ה' ליוותה את עם ישראל בארץ ישראל; אולם בתקופות אחרות, כשה' הסתיר את פניו מעם ישראל, המצב היה שונה; ראו: שכר ועונש בתנ"ך.

2. מסקנה מעשית העולה מפסוק זה היא, שהצדיק לא צריך להרעיב את נפשו; ראו גם משלי יא17: "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד" (פירוט).

3. בפסוקנו הפרנסה תלויה ברצון ה', אולם בפסוק הבא הפרנסה תלויה בחריצות האנושית. זוהי דוגמה לעיקרון החוזר רבות בספר משלי - השילוב בין מעשי ה' למעשי האדם. דוגמאות נוספות ראו בביאורנו על משלי טז9: "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ" (פירוט).

רעב לדבר ה'

4. על-פי הפשט, הפסוק מדבר על רעב גופני, שכן בלשון המקרא הנפש מציינת את צרכי החיים החומריים (ויש אף אומרים שנפש היא הגרון).    אולם ניתן לדרוש את הפסוק גם על רעב רוחני, כמו בעמוס ח11: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ד' ה', וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ; לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'".    לפי זה, הפסוק רומז שה' ישביע את רעבונו של הצדיק - הנוהג בצדק - ויאפשר לו לשמוע את דבר ה' (ע"פ אורי בירן, נקודת חיבור).   אולם כדי לזכות לכך, הצדיק צריך להדוף מעליו את הוויית הרֶשַע.    אותו כוח נפשי שבאמצעותו הצדיק הודף מעליו השפעות שליליות, אותו כוח נפשי מאפשר לו גם לקלוט השפעות חיוביות - לשמוע ולהבין את דבר ה' (ע"פ גליה).   ועל כך נאמר גם במשלי ג32: "כִּי תוֹעֲבַת ה' נָלוֹז, וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ" (פירוט).

 דקויות

רק לא ירעיב?!

וכי כל שכרו של הצדיק הוא שלא יהיה רעב?!

נראה שהכוונה לצדיק כזה: "כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים" (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל יג יג)

הצדיק הזה "פרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם". הוא לא מתעניין בעושר וכבוד, הוא רוצה רק לדעת את ה'. גם בימינו ישנם אנשים כאלה: אנשים צדיקים וחכמים, אשר מנהיגים ואנשי-עסקים מכל הארץ והעולם באים להתייעץ איתם ולקבל את ברכתם, והם עצמם גרים בבית ישן וקטן ולא מתעניינים בשום עושר וכבוד מ"החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם".

לצדיק כזה, העושר יכול רק להפריע. מספיק לו שלא ירעב, שיהיה לו "דבר המספיק לו בעולם הזה" כך שיהיה פנוי לעסוק בעיקר.

מה זה הוות?

המפרשים פירשו את המילה הוות בשתי משמעויות מנוגדות: הוויה, או הרס ההוויה.  ניתן לפרש את הפסוק לפי כל אחת מהמשמעויות:

1. הוות = הויה, קיום: ה' יהדוף ( = ידחוף) את הווייתם וקיומם של הרשעים, או: ה' יהדוף את כל מה שיהיה לרשעים (שבי"ל); ואולי זה רומז לכך שה' יהדוף, לא את הרשעים עצמם אלא רק את ההוויה החוטאת שלהם, כדברי ברוריה על תהלים קד35: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" (פירוט).

2. הוות = הרס, אסון: ה' יהדוף ( = ידחוף) וירחיק מהצדיקים את ההרס שהרשעים מכינים עבורם (רמ"ד וואלי), או: ה' ידחוף וירחיק מהרשעים את ההרס שהם מתכננים לעשות, או: ההרס שהרשעים מתכננים להביא על אחרים ידחוף אותם ויפגע בהם, או: הרס מאת ה' ידחוף ויפגע ברשעים (מצודת דוד), או: ה' ידחוף הרס על הרשעים וימהר להביאו עליהם (רלב"ג).

לפי שני הפירושים, המילה הוות בצלע השניה מנוגדת לשם הוויה בצלע הראשונה: הצדיקים קשורים אל ה', אל מקור ההוויה והקיום; אולם הרשעים רחוקים ממקור ההוויה והקיום, וקרובים אל מקור ההרס.

3. ויש שפירשו, שבפסוק זה, הוות = אַוַּת = תאוה ורצון;  ה' ידחוף וירחיק מהרשעים את תאוותם ורצונם (כמו בפסוקים אחרים על תקוות הצדיקים והרשעים). לפי פירוש זה, הוות בצלע השניה מנוגדת לנפש בצלע הראשונה - שגם לה משמעות של רצון ותאווה: ה' יתן לצדיקים את כל צרכם, וירחיק מהרשעים את תאוותם (דעת מקרא).

שילוב משמעות זו עם המשמעות הקודמת נותן: תאוות הרס.

 פרק י    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות