יראת ה' - עיקרון היסוד של הדעת

מאת: אראל

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק א    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   סיכום 
א7 יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר, אֱוִילִים בָּזוּ.

 סגולות

יראת-כבוד וקבלת סמכות ה' היא הצעד הראשון בידיעת חכמה ומוסר!   הבזים לה' ומנסים ללמוד חכמה בלי יראת ה', לא יצליחו להבין את עומק החכמה ויישארו אוילים (שטחיים).

/ ראיית נוכחות ה', המאחדת את כל המציאות, היא גם הראשית (העיקר) בלימוד דעת חכמה ומוסר;   אולם האוילים (השטחיים) לומדים כל דבר-חכמה בנפרד ואינם רואים את האחדות ולכן בזים לה'.

 מצודות

(עתה החל לדבר דבריו, ואמר:)    בראשית למוד הדעת יקנה יראת ה', כי הלא אוילים (רשעים) בזו את החכמה והמוסר, ואם לא יקנה יראת ה' בראשיתה - מה תועלת בלימודה? הלא יבזה אותה וימאס בה.


 עצות

1. הרגש של יראת ה' הוא תנאי הכרחי ללימוד "דעת חכמה ומוסר";  אנשים אוילים, שטחיים, בזים ל"דעת חכמה ומוסר".

שני רעיונות מקבילים התגלו במחקר שנעשה על רגשות של פושעים פסיכופתים (אם-כי התגלית מתייחסת ליראה ולרגשות באופן כללי, ולא דווקא ליראת ה'): "פסיכופתים - מוחותיהם אינם מפגינים את התבנית הייחודית בתגובה למילים הרגשיות...

רוברט הייר, הפסיכולוג מאוניברסיטת קולומביה הבריטית שביצע את המחקר, מפרש את התוצאות כראיה לכך שלפסיכופתים יש הבנה רדודה של מילים רגשיות, שיקוף של רדידות כללית יותר בתחום הרגש...

פסיכופתים העומדים לקבל הלם חשמלי אינם מראים שום סימן לתגובת פחד מהסוג המקובל אצל אנשים שעומדים לחוש כאב.

מכיוון שחזות הכאב אינה מעוררת בפסיכופתים שום פרץ של חרדה, נראה להייר שהם אינם מודאגים מפני האפשרות שיוענשו בעתיד על מעלליהם, ומכיוון שהם עצמם אינם חשים שום פחד, אין להם שום אמפתיה - או חמלה - כלפי הפחד והכאב של קרבנותיהם" (דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", פרק 7 "שורשי האמפתיה", עמ' 129).

מחקרים נוספים מלמדים על החשיבות הרבה של רגשות בכלל בחינוך ילדים להתנהגות מוסרית (שם, עמ' 124-125). לפי זה, כשרוצים לחנך ילד שלא יפגע בזולת, הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא להפנות את תשומת ליבו לרגשות הפגועים של הזולת: "תראה, הוא בוכה, הוא מאד עצוב כי לקחת לו את הצעצוע!".

אם לילד יש אמפתיה (כמו לרוב הילדים הנורמליים), הוא ירגיש בעצמו את הצער של הזולת, ויפתח רגש של יראה מפני פגיעה בזולת. לאחר מכן ניתן להמשיך וללמד אותו חוקים מפורטים יותר הקשורים לשמירה על רכוש הזולת.

המסקנה מכוונת לתלמידים ומורים כאחד: הלימוד צריך להיות גם רגשי, ולא רק שכלי!

2. יראת ה' היא התכונה הראשית - העיקרית והחשובה ביותר שיש לדעת.   לחשיבות זו ישנה השלכה מעשית על מינוי אנשים לתפקידים ציבוריים.    בתורה, ברירת המחדל היא שהמינוי עובר בירושה, אבל רק אם "הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה, וביראה.   היה ממלא ביראה -- אף על פי שאינו ממלא בחכמה -- מעמידין אותו במקום אביו, ומלמדין אותו;   וכל מי שאין בו יראת שמיים -- אף על פי שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל" (רמב"ם הלכות מלכים א ח-ט).    מכאן, אם צריך לבחור בין שני מועמדים, שאחד מהם ירא ה' והשני חכם, עדיף לבחור בירא ה'!   יראת ה' ראשית דעת - מתוך היראה הוא יבוא ללמוד דעת, עד שבסופו של דבר יהיה גם חכם.

3. "בכל פעם שקורה לאדם דבר לא לפי רצונו, צריך הוא להקדים את האמונה לשכל ולומר: ככה ה' רוצה. זהו כלל גדול - האמונה צריכה להיות תמיד בראשית המחשבה, כמו שכתוב: "ראשית חכמה - יראת ה'". ולפני שהאדם מתחיל להשתמש בשכל, ולהבין מה שמבין, ולהגיע למסקנות כאלה או אחרות המביאות אותו לתלות את צערו בסיבות טבעיות, או להאשים את פלוני, את אלמוני, את אשתו, את חמותו וכדומה; או לרדוף את עצמו, ולפול להאשמות עצמיות וכו' וכו', חייב הוא להקדים את האמונה, שככה ה' רוצה. הכל בהשגחתו יתברך, וכל הגורמים לצערו הם רק מקל ביד הבורא יתברך. רק אחרי שמאמין באמונה שלמה, שאין עוד מלבדו, ואינו מאשים אף אחד בצערו, לא את פלוני המצער אותו, ולא את אלמוני, שבגללו נגרם לו צער; ואינו תולה בשום גורם אחר, מלבד ה' יתברך בעצמו - שהוא המביא עליו את הצער לטובתו - רק אז מותר לו להפעיל את השכל. וגם זה רק על-מנת להבין מה ה' יתברך רוצה ממנו בשביל לקרב אותו אליו; ומה עליו לתקן במעשיו על-פי התורה ועל-פי השכל הישר, שעל-ידי-זה הוא יזכה להכיר ולדעת יותר את ה'." (הרב שלום ארוש, "בגן האמונה", עמ' עב-עג).

 הקבלות

יראה לפני דעת

לאחר שה' הוציא את בני ישראל ממצרים, הוא לימד אותם לדעת אותו. אולם יראת ה' הייתה ראשית הדעת - לפני כל דעת שבני ישראל למדו, בא אירוע שעורר בהם יראה:

  • אחרי קריעת ים סוף, שמות יד31: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", ושלושה ימים אחר-כך, שמות טו25: "...שָׂם שָׁם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט..." (פירוט).
  • אחרי עשרת הדיברות, שמות כ16: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל הָעָם: אֶל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ", ומייד אחר-כך, שמות כא1: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".
  • אחרי מתן לוחות הברית השניים, שמות לד30: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו", ומייד אחר כך, שמות לד32: "וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי".

הניסים שמעל הדעת החדירו בבני-ישראל את תחושת נוכחות הבורא, וזה פתח את ליבם ללימוד מצוותיו.

כך גם במשלי ט10: "תְּחִלַּת חָכְמָה - יִרְאַת ה', וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה" (פירוט) ובתהלים קיא10: "רֵאשִׁית חָכְמָה - יִרְאַת ה'".

אמנם בזמן המקרא, כמו בימינו, היו אנשים שהתייחסו לתורה כאל חכמה אנושית, וניסו ללמוד אותה בלי יראת-כבוד כלפי ה', ישעיהו כט13: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". כמו הנביא ישעיהו, גם ספר משלי קובע שאין ערך ללימוד כזה.

מי שיושב ולומד תורה כל היום, אבל אינו מרגיש יראת כבוד ורוממות כלפי ה' - יישאר "תקוע" בלימוד שטחי, או גרוע מזה - יבוז לכל ויעזוב את הכל.

כך גם בדברי חכמי המשנה: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת" (רבי חנינא בן דוסא, משנה אבות ג ט). יראת ה' שברגש צריכה תמיד לבוא לפני הדעת שבשכל.

יראה אחרי דעת

בניגוד לאמור למעלה, בפרק ב היראה היא תוצאה של לימוד מעמיק, משלי ב4-5: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה - אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא". אז מה קודם - היראה או הלימוד?       יש מפרשים שהבחינו בין בינה, הקודמת ליראה (לפי פרק ב), לבין חכמה ודעת, הבאות אחריה;    אולם, בפסוקים אחרים ניתן ללמוד שהבינה היא כישרון מתקדם יותר מהחכמה - הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות מתוך דברים שלמדנו; אם כן יש כאן מעגליות - היראה קודמת לחכמה, החכמה קודמת לבינה, והבינה קודמת ליראה!  ניתן להסביר בכמה דרכים.

1. הפסוקים אכן מתארים תהליך מעגלי:   האדם עובר חוויה של התגלות, שממלאת את ליבו ביראת ה', אך הוא עדיין לא מבין את משמעות החוויה.   בשלב הבא, הוא מתחיל ללמוד דעת חכמה ומוסר - ללמוד מה הוא רצון ה', ולתקן את התנהגותו כך שתתאים לרצון ה'.   בשלב הבא, הוא משתמש בכוח הבינה, מתעמק בדברים שלמד, מנסה להבין דבר מתוך דבר, לקבוע כללים ולהבין את העקרונות שמאחרי חוקי החכמה והמוסר. ובעזרת הבינה, הוא מצליח להבין יראת ה': הוא כבר מכיר את ה' טוב יותר, הוא יודע מה הם העקרונות המוסריים החשובים לה', ויודע שה' משגיח על הכל, החל מהעקרונות הגדולים ועד הפרטים הקטנים; ההבנה הזאת ממלאת אותו ביראת כבוד מפני ה' - והפעם היראה מבוססת על הבנה ולא רק על חוויה.

זה התהליך שעברו בני ישראל בספר שמות: קודם-כל, ה' עשה להם נסים שעוררו בהם יראת ה'; הם גילו שיש כוח עליון, ויראו מפניו, אך לא הכירו אותו ולא ידעו מה טיבו. השלב הבא היה הלימוד השכלי - חוק ומשפט. מתוך הלימוד הזה, בני ישראל הבינו טוב יותר מי הוא אותו אל שהם יראים מפניו, מה רצונו ומה הוא דורש מהאדם -  "אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא".

התהליך נמשך באופן מחזורי - אחרי כל יראה באה חכמה, אחריה - בינה, אחריה יראה ברמה גבוהה יותר, ושוב חכמה, וכן הלאה.   ספר משלי, כמו ספר שמות, מציע תהליך חינוכי מחזורי, המורכב מהתעוררות רגשית ולימוד שכלי לסירוגין.

רעיון זה, שיש דרגות שונות של יראת ה', נזכר בגרסאות שונות גם בדברי מפרשי המקרא, למשל "יראת ה' מוסר חכמה - יראת העונש מביאה לידי חכמה, וחכמה מביאה לידי יראת הרוממות" (הגאון מווילנה על משלי טז33;).   

כך גם בדברי מפרשי המשנה  "אם אין חכמה - אין יראה, אם אין יראה - אין חכמה" (ר' אלעזר בן עזריה, משנה אבות ג יז); גם כאן שאלו המפרשים: מאיפה להתחיל? הרי אם אין לי חכמה - איך תהיה לי יראה? ואם אין לי יראה - איך אלמד חכמה? והסבירו שיש שני סוגי יראה, "יראה תחתונה" ו"יראה עליונה" (תניא חלק א מג).

" על יראה תתאה זו, שהיא לקיום מצוותיו יתברך בבחינת סור מרע ועשה טוב, אמרו אם אין יראה אין חכמה ... כשנמשכת בחינת יראה זו מההתבוננות בגדולת ה', דאיהו ממלא כל עלמין... וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות, אף על פי כן נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה, מאחר שנמשכת מהעולמות, שהם לבושים של המלך הקדוש ברוך הוא, אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין... רק שהיא השער והפתח לקיום התורה והמצוות. אך היראה עילאה , ירא בשת... נמשכת מפנימית האלהות שבתוך העולמות, עליה אמרו: אם אין חכמה אין יראה , דחכמה היא כ"ח מ"ה, ו"החכמה - מאין תמצא". ו"איזהו חכם - הרואה את הנולד", פירוש, שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו יתברך, כמו שנאמר: " וברוח פיו כל צבאם ". ואי לזאת, הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו... גם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה', ודבורו יתברך מיוחד במחשבתו... וזהו שאמר הכתוב: הן יראת ה' היא חכמה . אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו, אלא בקיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה החיצונית... " ( תניא חלק א מג).

" בהלכות תשובה עוסק הרמב"ם ביראת העונש . זו המדרגה הבסיסית ממנה יש להתחיל ("כשמלמדין את הקטנים"...), ביראה המביאה לאהבה. בכך, מדריך אותנו הרמב"ם שאל לנו להסתפק ביראת העונש המביאה את האדם לידי מעשה המצווה... הרמב"ם מלמדנו שעלינו להתרומם למדרגת האהבה, זו המסייעת להפנמת הדברים ולהפיכתם לחלק מחיינו. בה בעת, מפגש עוצמתי זה מעורר לשלב חדש בעבודת ה', ליראת הרוממות . כאן, היראה אינה משתקת, אינה מרחיקה אלא מקרבת. מפגש של האדם עם מקור האור, החסד והטוב מעורר יראת רוממות גדולה המחייבת בחינה אחרת של החיים " ( יראה ואהבה - שנים שהם אחד / הרב שי פירון) .

" שני יראות הם, יראת העונש ו יראת הרוממות (יראה שהיא מעצם הווייתו יתברך). שני מיני לימוד הם, תורה לשמה ו תורה שלא לשמה (הלימוד על-מנת שיכבודוהו... שקיבלנו היתר, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה...).... מתחילה יש לאדם לעבוד על דרגת יראת העונש, שאילו לומד תורה שלא לשמה, אין בה מספיק כח של מחזירו למוטב... על כן, על מנת שיהא לאדם כח להתגבר על יצרו, יש לו מתחילה את יראת העונש, ולאחר מכן את התורה שלא לשמה. ומכאן יגיע ללמוד תורה לשמה, ומתורה לשמה יגיע לדרגה של יראת הרוממות " (הגולש "מבקש חכמה" בשם אחד מראשוני החסידות,  רגע לפני שאני מתחיל לחשוב / עצור כאן חושבים) .

2. הפסוקים מדברים על שני מצבים שונים: הפסוק שלנו מתאר את המצב האידיאלי, שבו ה' מתגלה לאדם ומעורר בו את היראה והרצון ללמוד - "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר". זה היה המצב בזמן התורה, כפי שניתן לראות בפסוקים שהובאו למעלה מספר שמות;

והפסוק בפרק ב מתאר מצב שבו אין התגלות, ואז הדרך היחידה להגיע ליראת ה' היא על-ידי התבוננות שכלית, משלי ב3-5:"אִם לַבִּינָה תִקְרָא... אָז תָּבִין יִרְאַת ה'". זה היה המצב לאחר חורבן הבית, ולכן רבים מחכמי ישראל טענו שיש להגיע ליראת ה' על-ידי התבוננות שכלית - ביניהם הרמב"ם, הרמח"ל והרש"ז מלאדי (ראו בפירושנו על משלי ב5).

מצב זה יימשך, כנראה, עד ביאת המשיח ועד בכלל, ישעיהו יא2: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'".

3. המילה ראשית אינה מתייחסת לסדר הזמנים, אלא לסדר החשיבות: "יראת ה'... היא תרומת עיקר הדעת..." - (רש"י על משלי א7). בדומה לזה פירשו, שהיראה היא המטרה והחכמה היא האמצעי, ולכן: "במחשבה... התכלית תחילה, ולכן במחשבה.. היראה תחילה... אבל במעשה - החכמה תחילה" (הגאון מווילנה) .

כך יש לפרש גם בדברי חז"ל: יראת החטא צריכה להיות קודמת לחכמה בסדרי העדיפויות והשיקולים שהאדם עושה כשהוא מחליט כיצד לפעול.

פירוש זה מתאים לתקופה שבה אין התגלות, ובה האדם צריך קודם-כל להשתמש בחכמה ובתבונה על-מנת ללמוד יראת ה'; אך בתקופת התורה, כפי שראינו, היראה באה לפני החכמה גם מבחינת הזמן.

---

ומעניין שבעברית, המילה מוֹרָה דומה למילים מוֹרָא ורוֹמֵמוּת וגם הר המוֹרִיָּה (ע"פ גליה).

 דקויות

מה זה ראשית?

א. ראשית היא התחלה. יראת ה' צריכה להיות השלב הראשון של לימוד דעת חכמה ומוסר (מצודות, הגר"א). יראת ה' כאן במשמעות רגש של חשש ודאגה מפני עבירה על רצון ה'. הרגש צריך לבוא לפני הלימוד השכלי. גם מחקרים שנעשו בדורנו, על חינוך ילדים לערכים, גילו שהחינוך יעיל רק כשהוא מעורר בילדים רֶגֶשׁ של יראה מפני עשיית רע. ולהבדיל אלף הבדלות, מחקרים שנעשו על פושעים פסיכופתים גילו אצלם רדידוּת רגשית וחוסר-יכולת להרגיש יראה (דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", פרק 7 "שורשי האמפתיה", עמ' 129).

יראת ה' צריכה להיות גם השלב הראשון בהתמודדות עם בעיות בחיים:    "בכל פעם שקורה לאדם דבר לא לפי רצונו, צריך הוא להקדים את האמונה לשכל ולומר: ככה ה' רוצה. זהו כלל גדול - האמונה צריכה להיות תמיד בראשית המחשבה, כמו שכתוב: "ראשית חכמה - יראת ה'"...  רק אחרי שמאמין באמונה שלמה, שאין עוד מלבדו, ואינו מאשים אף אחד בצערו, [גם לא מאשים את עצמו], ואינו תולה בשום גורם אחר, מלבד ה' יתברך בעצמו - שהוא המביא עליו את הצער לטובתו - רק אז מותר לו להפעיל את השכל... על-מנת להבין מה ה' יתברך רוצה ממנו בשביל לקרב אותו אליו; ומה עליו לתקן במעשיו על-פי התורה ועל-פי השכל הישר, שעל-ידי-זה הוא יזכה להכיר ולדעת יותר את ה'" (הרב שלום ארוש, "בגן האמונה", עמ' עב-עג).

ב. ראשית היא גם העיקר. יראת ה' היא הדבר הראשי והחשוב ביותר שיש לדעת (רש"י). יראת ה' כאן במשמעות ראיית נוכחות ה' במציאות, ראיית הבורא האחד המייצג את אחדות הבריאה כולה. מדענים חשובים בדורנו  (כגון אלברט איינשטיין) שאפוּ למצוא את ה"תיאוריה של הכל", עקרון יסודי אחד שממנו נובעים כל שאר חוקי הטבע. יראת ה' היא עקרון יסודי אף יותר, המאחד גם את חוקי הטבע וגם את חוקי המוסר.

יראת ה' היא גם התכונה הראשית במינויים ציבורים. לפי ההלכה, "היה ממלא ביראה - אף על פי שאינו ממלא בחכמה - מעמידין אותו במקום אביו, ומלמדין אותו;   וכל מי שאין בו יראת שמיים - אף על פי שחכמתו מרובה - אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל" (רמב"ם הלכות מלכים א ח-ט):   אם צריך לבחור בין שני מועמדים, שאחד מהם ירא ה' והשני חכם, עדיף לבחור בירא ה'! יראת ה' תביא אותו גם ללמוד דעת.

יראת ה' היא גם השלב הראשון וגם השלב הראשי; גם ההתחלה וגם התכלית.  הלימוד צריך להתחיל ברגש של יראת ה' ולהגיע בסופו להבנה מעמיקה של אותה יראת ה'.

מי הם האוילים?

הפסוק בנוי משתי צלעות מנוגדות. לפי הטעמים והמשקל, הצלע הראשונה היא "יראת ה' ראשית דעת" והצלע השניה היא "חכמה ומוסר אוילים בזו";   דעת מקבילה ל-חכמה ומוסר, ומכאן שיראת ה' מנוגדת לאוילים. מדוע?  ומי הם בכלל האוילים?   המפרשים הציעו כמה הסברים:

1. אוילים הם רשעים. רשעים כמובן אינם יראים את ה' (מצודת דוד, וכן רש"י פירוש שני, ר' יונה גירונדי).

2. אוילים הם אלה שאינם רוצים ללמוד מוסר ומידות טובות, בניגוד ליראת ה' המציינת מוסר ומידות (רלב"ג).

3. אוילים הם ספקנים, בניגוד ליראת ה' המבטאת אמונה (מלבי"ם).

4. אוילים הם הגאוותנים החושבים שהם יודעים הכל, בניגוד ליראת ה' המבטאת ענוה (אורי בירן, אתר כיפה).

- אולם לדעתי כל הפירושים הללו אינם מתאימים למשמעות המילה אויל.   בספר משלי, אויל הוא אדם שטחי - האומר ועושה את הדבר הראשון שבא לו לראש, בלי להתעמק ובלי לחשוב (בערבית אַוַל = ראשון).   הוא לא בהכרח רשע, ואינו מנוגד אל יראת ה'.

5. לכן לדעתי יש לפסק את הפסוק בניגוד למשקל ולטעמים: הצלע הראשונה היא "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר", והצלע השניה היא "אוילים בזו". ישנן כמה ראיות לחלוקה זו של הפסוק:

  • המושג דעת חכמה ומוסר נזכר בפירוש בפסוק 2, ומסתבר שגם כאן המושג דעת חכמה ומוסר הוא מושג אחד הנמצא כולו בצלע הראשונה של הפסוק.
  • הפועל בזה נזכר כמה פעמים כניגוד של הפועל ירא את ה', למשל במשלי יד2: "הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה', וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ" (פירוט); מסתבר שגם כאן המושג בזו הוא הניגוד של יראת ה', ומשמעו "בזוּ את ה'".

פירשנו כל מחצית בנפרד - עכשיו נחבר את הפירושים; ישנן כמה דרכים לעשות זאת, למשל:

א. התלמידים האוילים בזים ליראת ה' - הם רוצים לִלְמוֹד תורה באופן שכלי בלי לערב רגשות.   אולם, מי שלומד תורה בשכל בלבד, ואינו מרגיש יראת כבוד התפעלות ורוממות כלפי ה' - יישאר "תקוע" בלימוד שטחי, או גרוע מזה - יבוז לכל ויעזוב את הכל.

ב. המורים האוילים בזים ליראת ה' - הם רוצים לְלַמּד תורה כטקסט ספרותי בלבד בלי לקבל את סמכות ה'. אולם ההוראה הזאת היא שטחית, כי התורה היא הוראה למעשה, ורק מי שניגש אליה מתוך קבלת סמכות ה' יצליח להבין אותה לאמיתה.

ג. החוקרים האוילים בזים לה', הם רוצים ללמוד חכמה חילונית המנותקת מאמונה בבורא. אולם המחקר הזה הוא שטחי, כי רק ראיית נוכחות הבורא בכל מקום מאפשרת לחוקר להבין את האחדות שבבריאה.

 פרק א    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   סיכום 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות